אלי וזכרי בנקה (21) עלו לארץ מצרפת לפני שלוש שנים כחיילים בודדים. אלי וזכרי הם שני שלישים מתוך שלישיית בנים שנולדה בצרפת. זכרי תמיד רצה לעלות ארצה ולהתגייס, ואכן הוא משרת בחיל האוויר ואף חתום לשירות קבע. איתן לא התעניין בעלייה ובצבא, ונותר בפריז, ואלי, הבכור מבין שלושתם, התלבט. לבסוף הוא החליט להצטרף אל אחיו, ועלה במסגרת מס"ע, מסלול מיוחד שהקל על קליטתו והתאקלמותו כנער עולה.
"לפני שהגענו לאשדוד הייתי במסגרת התכנית ברעננה במשך חצי שנה ואחי היה ברמת גן", הוא מספר, "ההורים קנו דירה באשדוד, אבל לא גרנו בה ישר. אלי הצטרף ללימודים בוינגייט, שנערכו במיוחד לעולים מצרפת, והוציא תעודת מאמן כושר".
"מילדות אני אוהב לעשות ספורט", הוא אומר, "בפריז שיחקתי בקבוצת כדורגל, ואת קורס מדריכי הכושר בווינגייט העבירו לנו בשפות צרפתית ואנגלית. כשסיימתי את הלימודים, למדתי באולפן במשך ארבעה חודשים".
שנה לאחר מכן, התגייס אלי לצה"ל, כשאת תחילת שירותו הוא עושה בבסיס מחו"ה אלון, המיועד למתגייסים עולים, שם הוא שיפר את השפה העברית, ולאחר מכן הגיע לחטיבת השריון 401. "רציתי להיות לוחם, אבל יש לי פרופיל 72, ויש מקומות ותפקידים שלא יכולתי לעשות", מספר אלי, "אמרו לי שחיל שריון זה הכי טוב, וממרץ 16' אני נהג טנק. עברתי טירונות במשך חודשיים וחצי ואחר כך למדתי את התפקיד שלי במשך ארבעה חודשים".
כשהתחלת את הקורס, הגעת כבר לרמה טובה של עברית?
"השיעורים היו בעברית גבוהה, והיה לי קשה. גם אם מישהו היה מסביר לי, זה היה קשה, אבל כשראיתי בעיניים איך הדברים מתנהלים בטנק, הבנתי כי זה לא קשה לנהוג. אחר כך עברתי אימון מתקדם, למדתי את התפקיד בשטח, וקיבלתי סיכת לוחם. בשמונת החודשים האחרונים אני משרת בגדוד 46 בפלוגת ברקן".
סיפרת שהתלבטת בקשר לעלייה. מה גרם לך להחליט לעלות לארץ בסופו של דבר?
"ידעתי שמה שאחווה כאן בארץ, אף ילד בגילי לא יעבור בצרפת. האחריות שאנחנו מקבלים בגיל 18-19, השמירה על המדינה ועל הביטחון שלה, זה משהו שתורם גם לעצמך. בנוסף, גם מסלול הלימודים בווינגייט, היה מאוד מיוחד". מבחינה חברתית, אלי מציין כי מרבית חבריו הם מהצבא. "שנינו, אחי ואני הכרנו הרבה חברים מהבצא, ומעט מאוד מאשדוד", הוא מספר. כשאלי מגיע לביתו באשדוד בסופי שבוע, לפעמים הוא מוצא את עצמו לבד, כי אחיו סוגר שבת. "וזה קשה", הוא מתוודה.
אתה נהנה מהשירות בחיל השריון?
"מאוד. אני אוהב את התפקיד, טנק זה כמו משפחה. הרבה אנשים לא מכירים את חיל השריון, אנחנו נכנסים ראשונים ויוצאים אחרונים. ראיתי הרבה בשירות, ובשבילי זה משהו מיוחד. כל החיילים שמשרתים איתי, אין הבדל ביניהם. זה ממש כיף לפגוש אנשים, שלא יודעים צרפתית, ולדבר רק עברית. בזכות זה שיפרתי את השפה, ואני נהנה בשירות שלי. אני לא מתלונן, פגשתי אנשים ממש טובים. כשהייתה לי בעיה כולם היו בשבילי, המפקדים וגם הקצינים שפגשתי".
אילו תגובות אתה מקבל מהמשפחה?
"ההורים שלי גאים בי. בהתחלה אימא דאגה כי היא ידעה שרציתי להיות לוחם. אמרתי לה שבגלל הפרופיל הצבאי אני יכול לעשות רק שריון, ושתדע שאם יש מלחמה, אני נכנס. אני רוצה לסיים את הצבא כמו שצריך. גם אחותי שנמצאת בארץ כבר שמונה שנים, עשתה צבא. פעם כשהייתי בלטרון בשמירה, פגשתי משפחה ששאלה אם הם יכולים להיכנס לטנק. כשהם שמעו שאני צרפתי, האימא אמרה לבן שלה שעליתי בלי ההורים ושאני מגן על המדינה. אז הבנתי שלא רק המשפחה גאה בי".
