בימים אלה, הקודמים ליום הזיכרון לחללי צה"ל, הושלם סרט תיעודי בשם "שומע תפילה" על חייו הקצרים אך המשמעותיים של סמ"ר שמעון דהן ז"ל מאשדוד, שנפל בקרב בינת ג'בל בשבוע השלישי של מלחמת לבנון השנייה, בתאריך 26 ביולי 2006, והוא בן 21.
הקרב בין כוחות חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים לבין כוח מיוחד של ארגון החיזבאללה נחשב לאחד מהקרבות המרכזיים במורשת הקרב של חטיבת גולני והקרב הקשה ביותר באותה מלחמה. במהלך הקרב, מפקד המחלקה עמיחי מרחביה וסמל המחלקה שמעון דהן נפגעו מחוליה קטלנית שארבה להם מאחורי חומה. בהמשך נמנו שמונה לוחמים ומפקדים הרוגים: רס"ן רועי קליין, סרן אלכס שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סמ"ר אוהד קלאוזנר, סמל שמעון אדגה וסמל אסף נמר.
הפקת הסרט נולדה לאחר מפגש בין מאיר דהן, אחיו של שמעון, וחבריו ובהם אוהד אלדר, משה בן זקן וניר רובין עם דודו בן זינו, דובר וראש תחום תקשורת קהילתית בחברה העירונית לתרבות הפנאי, המתמחה בבימוי והפקת סרטים דוקומנטריים.
הסרט "שומע תפילה" (15 דקות) מתחיל בסצנה מצמררת, שבה שמעון דהן מתבקש על ידי חבריו ליחידה לקרוא בפניהם את תפילת הדרך, האומרת "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ… שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ… וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְשָׁלוֹם… בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
שמעון דהן ז"ל, בנם של יפה, עובדת בדואר, ויעקב, מורה לביולוגיה בבית הספר התיכון מקיף ה', נולד בשנת 1985. ילד יפהפה, בן שני להוריו. קדם לו מאיר הבכור, ואחריו נולדו יסמין, ישראל ואשר. ילדי המשפחה השקטה והצנועה בהליכותיה חונכו על ערכי הציונות הדתית: תורה ודרך ארץ. שמעון למד בבית הספר היסודי "שילה", ולאחר מכן בישיבת "נווה הרצוג", ובילה שעות ארוכות כחניך בסניף תנועת "בני עקיבא" באשדוד. המסלול למכינה הקדם צבאית ביתיר היה המשך טבעי לאורח החיים שביקש לעצמו.
חבריו מספרים על צעיר מסור, מלא שמחת חיים, שהקרין טוב לב ודאגה לכל סובביו, בעל חוש אחריות מפותח לקהילה סביבו, ושעיניו הכחולות וחיוכו התמידי נטועים בזיכרונם. הם מעידים כי מנהיגותו נתפסה בעיניהם באופן טבעי. חברו הטוב משה בן זקן ציין ביום הזיכרון אשתקד כיצד שמעון היה מגיע לחופשה קצרה לאחר שירות צבאי מפרך כסמל בחטיבת גולני, ומתקשר אליו על מנת שיבוא לסייע בחלוקת מצרכי מזון לנזקקים. בני משפחתו סיפרו כי ממשכורתו הצבאית דאג שמעון להפריש סכום קבוע בהוראת קבע לגמילות חסדים.
"הרעיון לעשות סרט הנצחה ליקירנו שמעון ז"ל דובר לאורך השנים האחרונות, וקרם עור וגידים בשנה החולפת מתוך צורך עמוק להעביר ולהבהיר לנשים ולילדים שלנו מי היה שמעון", מספר אוהד אלדר, חברו הקרוב של שמעון, עוד מימי בית הספר היסודי, "עד כמה היה מרכזי, משפיע ודוגמה לחיקוי לכל הסובבים אותו. הסרט הזה מבטא בעיניי שני דברים מרכזיים: דבר ראשון את ערך הרעות, שגם לאחר 11 שנים למותו התכנסו כל מכריו של שמעון ממגוון רחב של מסגרות, גייסו תרומות מכיסם הפרטי, נברו ושלחו סיפורים, סרטונים ותמונות, התאספו בכל רחבי הארץ להצטלם ולספר עליו. ודבר שני את התגלמות הישראלי היפה, שזוכר את בניו, מספר ומעביר את סיפור חייהם, מוקיר, מעריך והכי חשוב לא שוכח. תודתנו לבמאי דוד בן זינו, שעל אף סדר יומו העמוס נרתם בהתנדבות מלאה להפקת הסרט מהרגע הראשון שביקשנו, באהבה גדולה ובמקצועיות יסודית ולאורך כל שלבי הסרט".
לבן זינו עצמו קשר אישי וישיר הן למשפחות השכול והן ללבנון. הוא הפיק בעבר את "לבנון אינה מאמינה בדמעות", סרט דוקומנטרי באורך מלא, המתאר את סיפור מסעה המצמרר והמסוכן של משפחת הרוש השכולה מאשדוד, המבקשת מצה"ל לבקר בלבנון, במקום מותו של בן המשפחה סרן משה הרוש ז"ל. וכך, הסרט מתעד ביקור נדיר של משפחה בדרום לבנון במקום מותו של בנם בפיגוע כפול. שחזור הפיגוע מסתייע בצילומי ארכיון, והוא כולל תיעוד אותנטי של הפיגוע עצמו שהתרחש לעיני מצלמה. בצירוף מקרים מצמרר ומזעזע, ביום הביקור של המשפחה בלבנון התרחש פיגוע בצומת בית ליד. בן דודו של בן זינו, ששמו זהה לשלו, נהרג בפיגוע אחר שהיה בצומת בית ליד, הפיגוע הכפול בשנת 95', שגבה את חייהם של 21 חיילים ושל אזרח אחד: סגן דוד בן זינו ז"ל, קצין חובשים, היה בדרכו ליחידתו כשנשמע הפיצוץ הראשון. הוא חש להגיש עזרה לנפגעים, ואז אירע הפיצוץ השני, שבו מצא את מותו. "סיפורי השכול אינם זרים לי", מספר בן זינו, "ועל רקע זה המפגש עם אחיו וחבריו של שמעון דהן, הותיר אצלי רושם עז. לא יכולתי אלא להיעתר לבקשתם הכנה והרגישה להנציח את חברם".
הסרט צולם בתחנות חייו של שמעון. בישיבת "נווה הרצוג" הסמוכה, בבסיס הטירונים של חיילי חטיבת גולני, באשדוד ובמכינה הצבאית בבית יתיר. בבית הכנסת בבית יתיר, מצולם ניר רובין, חברו למכינה ששירת עמו בגולני, המספר על חלקו בקרב: "מגיעה הפקודה להשאיר את כל הציוד המיותר, להצטייד במים ובתחמושת, ולצאת לחילוץ הנפגעים. הפקודה הייתה לעבור גופה גופה, ולבדוק בכיסים שאין ציוד חיוני. כשהוא עבר עם הפנס האדום על פניה של אחת הגופות, אמרתי לו 'מתן, תחזיר את אלומת האור אליו', הוא החזיר את האלומה ואז ראיתי שזה שמעון".
חבריו של שמעון ובני משפחתו עוסקים בהנצחתו בכל השנים שעברו מאז נפל בקרב. חבריו רכשו פרוכת לספר התורה בבית הכנסת במכינה הצבאית שבבית יתיר, שמה של העמותה לגמילות חסדים ששמעון וחבריו התנדבו בה הוסב ל"קרן החסד למיעוטי יכולת ע"ש שמעון דהן", והחברים עדיין פעילים בה, כאשר הרוח החיה בה הם חברו משה בן זקן ואביו אלי, מייסד העמותה. אולם המיזם העיקרי העומד על הפרק הוא הקמת בית כנסת "שבי שמעון" בצומת הרחובות פתח תקווה ורש"י, ברובע ט', שאביו יעקב מבקש לייעד לא רק כבית תפילה אלא גם כמקום שיחבר אוכלוסיות שונות לשיח מכבד על ענייני חברה וקהילה. לצורך הקמת בית הכנסת הוקצתה חלקת אדמה מתאימה, אך עוד עבודה רבה בפני היוזמים כדי להשיג את התקציב הנדרש להקמה. המעוניינים להצטרף ולתמוך במיזם יוכלו לסייע באופן ישיר לעמותת "שם משמעון" (ע.ר 580473379) לחשבון שמספרו: 409883379 בסניף בנק פאג"י שברחוב דוב גור (סניף 186). את הסרט הדוקומנטרי מסיים ראיון עם האב יעקב בבית הכנסת הזמני, שהוקם במבנה יביל, ובו מספר האב על בנו. "אני זוכר שבתור ילד הוא הרכיב משקפיים עגולים, ונראה כמו פרופסור קטן. ילד יפה", אומר האב, "ילד יפה". והלב נצבט.
