אמרתם יהושע פרץ, אמרתם נמל, אמרתם אשדוד ואמרתם מאבק למען עובדים. אנחנו אולי לא זוכרים או לא יודעים מי היו שרי הממשלה, ומי הוביל את הסתדרות העובדים בשנות ה-60' וה-70', אבל את השם יהושע פרץ, יו"ר הוועד המיתולוגי של עובדי התפעול בנמל אשדוד, אף אחד לא שוכח. גם במוסדות האקדמיה לומדים על פועלו.

יהושע פרץ (80) ידע לסגור את נמל אשדוד בשריקה. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הוועדים ממפעלי ים המלח ועד קריית הפלדה בעכו. עד היום הוא נחשב לאחד ממנהיגי העובדים הטבעיים שקמו בישראל. מנהיג עובדים נערץ על ידי העובדים, שהלכו איתו באש ומים. הוא שלט על דלתות שער המדינה הגדול, נמל אשדוד, היה יקיר העיר אשדוד ואהוב על עובדי הנמל. טובת ציבור עובדיו הייתה לנגד עיניו. הוא יצא בהפגנות ובהשבתות בעיקר נגד השכר הנמוך והתנאים הירודים שקיבלו אז עובדי הנמלים. באחת הפעמים כשסגר את הנמל הוא נעצר על ידי המשטרה, והעיר הושבתה כליל. לא רק הנמל. אלפי עובדים ובני משפחותיהם צרו על תחנת המשטרה עד ששוחרר. פרץ הוא זה שבעצם בנה את היסודות לתנאי העובדים, כשהוא מייצר את המשוואה: אם הנמל מרוויח, אין סיבה שהעובדים לא ירוויחו.
גם היום הוא יו"ר ועד, גם היום הוא דואג לאנשים שמכירים את הנמל מכל זווית אפשרית, אלא שהפעם מדובר בגמלאי הנמל. את המלחמות, המאבקים והשביתות מחליפים נופשונים, ימי כיף ושיתוף פעולה עם סמנכ"ל הרווחה של חברת נמלי ישראל, וגם עם מנכ"ל נמל אשדוד איציק בלומנטל.

אני מגיעה אל מועדון גמלאי הנמל ביום עמוס במיוחד. החלה חלוקת השי לפסח. כ-1300 גמלאים מנמל אשדוד ומנמל לאילת רשומים כחברים. גמלאים רבים, שכוחם במותניהם, מגיעים בהתנדבות לעזור בחלוקה. עובדי נמל אשדוד הוותיקים מגיעים למועדון לעיתים לבד, לעתים עם בני משפחה צעירים שעוזרים להם להתנייד, חלקם צועדים לאטם, חלקם נעזרים בהליכונים, וכולם ללא יוצא מן הכלל נכנסים להגיד שלום, ללחוץ יד ולברך את יהושע. "כל האריות מגיעים בעגלות", הוא מפטיר.

אתה זוכר את השמות של כל מי שנכנס לברך אותך?
"אני זוכר את רוב השמות, אבל אני מכיר את הפנים של כולם, של כל הוותיקים. אנחנו משפחה".

זה מה שהיו אומרים כל הזמן, שבנמל מקבלים לעבודה רק בני משפחה…
"זה לא נכון, יש עובדים מכל הגוונים: רוסים, אתיופים, מרוקאים ומי שרק תרצי. כשבנו את הנמל, אשדוד כולה הייתה משפחה אחת, אז מה לא יעבדו? האוכלוסייה שגרה כאן הגיעה מהמגרב, כולם התחתנו אחד עם השני, אז מה הפלא שיש קשרי משפחה? חוץ מזה, למה לצבא ולמשטרה יכולים לקבל בני משפחה, ולנמל לא? אם היום יש תקנה שלא מקבלים בני משפחה, זאת אומרת שיעבדו אנשים שלא גרים באשדוד. צריך לתת עבודה למי שמתאים, אבל למה לא לתת זכות קדימה לבני עובדים? תדעי, שהיה פרוטוקול עם זכות קדימה לבני עובדים, והעלימו אותו. יש לי בן אחד שעובד בנמל, אני יצאתי לפנסיה מוקדמת ורק אז הוא נכנס לנמל".

"לא רציתי שהפועלים, העולים החדשים, יעברו מה שאני עברתי"
פרץ נולד במוגדור שבמרוקו, ועלה לישראל לבדו כילד בן 12 ב-1950. עם עלייתו לישראל התחנך בקיבוץ עין השלושה, ולאחר מכן בקיבוץ מזרע. "הסוכנות הפנתה אותי למזרע, ולא רציתי", הוא מספר, "הייתי שבועיים בתל אביב בלי אוכל, בלי מקום לישון. הייתי עומד ליד דוכן פלאפל, וכשמישהו קנה מנה, הייתי חוטף אותה כדי שיהיה לי מה לאכול. לא רציתי שהפועלים, שהיו עולים חדשים, יעברו מה שאני עברתי. כשראיתי את הילדים של העובדים לבושים יפה ולומדים, זה היה תענוג גדול. זה עשה לי טוב".
עלייתו של פרץ למעמד של מנהיג פועלי התפעול הייתה בסוף 1966 בעת שנערכה "שביתת הארבעים". רשות הנמלים סירבה לקלוט לשורותיה כעובדים קבועים 40 פועלי סולל בונה שהועסקו בהקמת הנמל. "לא יכול להיות שכל הצוות שבנה את הנמל לא יעבוד בו", הוא אומר, "השבתנו את כל המפעלים באשדוד. היינו מלוכדים כל ועדי העובדים. יחד עם מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרון, הקמנו 13 ועדים בכל הארץ, ואז בכל בעיה הוא היה קורא לנו והיינו יושבים ומתייעצים יחד. היום במקום להיות עם ההסתדרות ולחזק, אז הם נגד והולכים למלחמות. עשיתי שביתה כדי שהעולים מגרוזיה ייכנסו לנמל. סגרתי את כל אשדוד, כי הייתה קואליציה בין הוועדים במפעלים השונים. היינו יחד יצחק כהן וארמו פרץ מהוועד של מפעלי 'רוגוזין', מהוועד של חברת חשמל ושל מפעל 'ליילנד', ארגנתי את כל הוועדים".

בניגוד לוועדי עובדים היום בכלל ובנמל בפרט?
"היום כל אחד גנרל, ורוצה ויכוחים, כל כמה חודשים מחליפים ועד בנמל. פעם היינו משפחה, השתתפנו גם באבל וגם בשמחה האחד של השני. היום זה הבדל שמיים וארץ. כל אחד מנסה להיות גיבור, ומי שמפסיד זה הפועלים. הקואליציה שהייתה פעם, איננה היום. כל אחד מושך לצד שלו, ואוניה שיש לה 3-4 רבי חובלים, היא טובעת. החכמה היא שכל ועד שרוצה להצליח, שלא יחפש מלחמה אלא יעשה את ההנהלה חברה של הוועד. אלון חסן היה צריך להפוך את ישראל כץ לחבר שלו, והם היו פותרים את כל הבעיות. אבל כל ועד חושב אחרת. חוץ מזה, היום צריך יותר מוח מכוח, האנשים יותר מלומדים, אינטליגנטים. אצלנו כולם היו עולים חדשים מגרוזיה, מהודו, מאלג'יר… בכלל לא ידעו מה זה עבודה בנמל".
פרץ נזכר באחד העובדים הוותיקים, עולה חדש ממצרים, שהגיע ביום העבודה הראשון שלו בנמל כשהוא לבוש בחליפה ועניבה. "הוא לא ידע עברית, רק ערבית מצרית, ואמרו לו להרים סלעים. אני נתתי לו אוברול, ושמרתי לו על הבגדים עד שהוא סיים לעבוד. למחרת הוא כבר בא עם בגדי עבודה".

והוא מוסיף: "כל החיים רק הייתי במלחמות. הפועלים אפילו לא ידעו על מה השביתות, אמרנו ששובתים, אז הם שבתו, אבל המאבקים שלנו היו צודקים. היו מאבקים, אבל תמיד עבדנו ונתנו את הנשמה. היינו מחכים לבוקר, כל כך אהבנו את הצוותים ואת מקום העבודה. היה כיף לראות את החבר'ה. היום כשאני שומע שכל אחד רוצה לעבוד בנמל, אני מתגאה, זה ממלא אותי אושר".

אולי כל אחד רוצה לעבוד בנמל כי יצאה לו תדמית של משכורות עתק וקומבינות?
"אני עד היום, 40 שנה, גר ברחוב שבי ציון בדירה שקניתי מעמיגור, ויש לי אוטו שנת 2004. זה מרגיז שכותבים דברים לא נכונים. כתבו שיש לי פנטהאוז, כתבו שיש לי את הווילה הכי מפוארת וגדולה באשדוד, שיש לי את הרכב הכי חדש ושאני מרוויח 150 אלף לחודש. אימא שלי אמרה לי: 'יותר טוב שיגידו שיש לך, משיגידו שאין לך'. מי שפוגע בנמל פוגע בנפשי, פוגע בי. מה, עובד נמל הוא לקח לבד את המשכורת? הרי מישהו נתן לו, וגם מגיע לו! הוא עובד בלחץ כדי שיספיק, כדי שהאוניה תצא אחרי 12 שעות במקום אחרי 24 שעות. במקרה כזה האוניה מרוויחה, הנמל מרוויח, אז למה שהעובד לא ירוויח?"

אני מספרת ליהושע שקראתי באיזה מקום שהוא "האבא הרוחני" של אלון חסן. "אבא שלו ואני היינו יחד במרוקו, שנינו ממוגדור", הוא מגיב. "לא היה לי שום קשר עם אלון. הוא ידע מה הוא עושה, הוא פיקח. אם עשה טוב או לא, הזמן ישפוט ולא אני".

פעם כינו אותך "יהושע הפרוע", נשארת כזה?
"רק לפי התגובות שלי רואים כמה אני רגוע. הזמן עושה את שלו. הייתי בזה כל כך הרבה זמן, ולמדתי איפה עשיתי טעויות, איפה יכולתי להסתדר יותר טוב, אולי הייתי יכול להשיג עוד דברים. כל המלחמה הייתה על נורמות ופרמיות. חשבו שהעולים החדשים מאשדוד הם פרייארים. ניסיתי להכניס את הפרמיות לפנסיה, ולא הצלחתי. עם כל הניסיון שצברתי, היום הייתי מתנהג אחרת, היום הנמל מרוויח ואפשר לתת הרבה לעובדים. מה שפעם השגנו בכוח, אפשר היום להשיג בנעימות. כל בעיה. ולמי שיהיה קשה, שייעזר בהסתדרות".

יש כעת הרבה "אקשן" עם חברי ועד שיצאו נגד ההסתדרות והעומד בראשה. אתה גם לוקח חלק פעיל בעימות?
"אני לא מתערב. מי ששואל אותי, אז אני ממליץ. אני תומך באבי ניסנקורן, כי חיים שייב תומך בו. בכל פעם שיש לנו בעיה חיים מופיע ופותר אותה. אז כמו שאומרים בצרפתית: החבר של החבר שלי הוא גם חבר שלי".

מה דעתך בעניין הנמל החדש הנבנה?
"עכשיו לא הייתי יוצא נגד ההחלטה. אולי לפני שהתחילו לבנות הייתי מנסה להסביר לממשלה שלא צריך עוד נמל. הלא יש רציפים ריקים בנמל שלנו, אז לא חבל? אבל מי שעובד טוב תמיד ימצא לו מקום עבודה בכל נמל שהוא רוצה, ומי שברדקיסט יהיה בחוץ. הנמלים יקבלו רק את העובדים הטובים ביותר. שידעו האנשים, שזה לא מקום לעשות בלגן. מי שלא רוצה לעבוד כמו שצריך, שלא ילך לנמל".

נמל בית
אחרי שורה של השבתות, שכונו "פרועות" וסכסוכי עבודה עצמאיים ללא גיבוי מההסתדרות, שופרו תנאי עובדי הנמל ללא היכר. יהושע הצליח לכופף את הממסד. על המאבקים שלו מלמדים בכל בית ספר למשפטים. סגנונו היה בוטה ולא מנומס, אבל הוא בעיקר דיבר מהלב. ישירות בלי מסננת. גם היום קולו רועם ובעל נוכחות, אם כי הוא טוען שפעם כשדיבר שמעו אותו עד יבנה.

אני מספרת לו על הסרט הישראלי החדש "נמל בית", שיוצריו ערכו תחקיר בן שמונה שנים, ושאבו השראה מדמויות ומאירועים שהיו בנמל אשדוד. הם בנו עלילה שהיא אמנם דמיונית, אך כשישבנו בהקרנת טרום הבכורה באשדוד, צופים רבים התרעמו על אופן הצגת הדמויות. היו בסרט סצינות של יריקות, אלימות פיזית, הכאה של עובדי קבלן. אני שואלת את יהושע אם זה לקוח מסיטואציה אמיתית. "יריקות? איכססס", הוא אומר, "לא היה דבר כזה, זה סתם בשביל ללכלך על עובדי נמל, להכות עובדי קבלן? לא היה דבר. במשפט שלי על סגירת נמל באו מכל הארץ עובדי מפעלים, אבל לא היו מכות. את יודעת מתי הלכו מכות? ב-1 במאי 65', הביאו שוטרים והיה בלגן. פעם זה היה חג הפועלים, היום אף אחד לא מתייחס".

אם פעם חיכו ל-1 במאי לחגוג את חג הפועלים, היום יהושע עושה כל שביכולתו לשמח את הגמלאים. לצדו יושב גזבר ועד הגמלאים יוסף מולכו, שהיה ראש ענף תכנון ותפעול בנמל כשפרץ היה הקצין ממונה הבטיחות. הם מציגים בגאווה את עלון הנופשונים ותכניות ימי הגיבוש שמוצעים לגמלאי הנמל. "בדיוק חזרנו מנופש בטבריה, חמישה ימים עם מדריך", הם מספרים, ואכן לאורך כל הפגישה נכנסים אנשים ומחמיאים לשניים על הטיול. "יש לנו סבסוד שנתי", מסביר יוסף, "ואנחנו בתיאום עם חנ"י מוציאים בשנה לשלושה נופשונים, כמעט כל חודש יש יום כיף, ופעם בשנה נערך נשף חנוכה חגיגי באולם, מלווה בהופעות ובטקס הענקת תעודה ושעון יוקרתי לגמלאות שהגיעו לגיל גבורות וחוגגים 80. בחנוכה הקרוב, יהיה יהושע בין החוגגים". ופרץ מוסיף: "את בלומנטל אנחנו מזמינים לכל מסיבה, והוא משתתף ועוזר לגמלאים, וזו הזדמנות להודות לו בשם גמלאי הנמל. יש לנו שיתוף פעולה מלא וקשר טוב".

אתה אמנם גמלאי, אבל נדמה שלא עזבת את הנמל.
"לא רק שלא עזבתי את הנמל, אני כל יום בנמל, הולך לדוג. כל הזמן באים, מתייעצים איתי, אפילו הציעו לי שאחליף את חיים שייב בהסתדרות. אמרתי להם 'חבר'ה, אני כבר זקן, עזבו אותי בשקט'. הנשמה שלי זה הים, כל החיים, כל החברים, כל החלומות קשורים לים, ועשינו עבודה, ברוך השם, בנינו נמל לתפארת. אני מאחל חג שמח להנהלה, לעובדי הנמל, לסוכנים, להסתדרות, למשפחות הגמלאים ולכל באי הנמל בשמי ובשם כל גמלאי נמל אשדוד. גם לישראל כץ אני מאחל חג שמח. אני מאחל עבודה פורייה, שקטה, בלי שביתות ובלי סנקציות משני הצדדים. מה שנתן לי כוח, זה שרציתי שבני עובדים יהיו באוניברסיטה ולא כמונו. ברוך השם, אנשים בנו בתים, למדו, שלחו בנים ללמוד, זה מה שביקשתי מאלוהים, שייתן לי לראות את העובדים ובניהם מסודרים".