את אייל סברסקי ראיתי לראשונה על הבמה במחזמר "לילה מטורף בספריה" שהוצג בעיר בחג החנוכה, הוא היה אחד מן הרקדנים המוכשרים של להקת "אביבים", שהוסיפו צבע ושמחה לבמה. לאחר שיחה מאחורי הקלעים, הסתבר כי בעברו של הבחור החייכן מסתתר סיפור חיים קשה של מאבק ממושך במחלת האנורקסיה. למרות שניתן לצפות כי יתבייש וירצה להסתיר את עברו, הוא שמח להיחשף ולספר את סיפורו על מנת להעלות את המודעות לנושא ולנסות ולהציל אחרים.
אייל מספר במונולוג כואב: "הייתי ילד רגיל שאהב לרקוד והיה בכושר. אני רוקד בלהקות מגיל 5 וכבר בגיל 10 הייתי בין הראשונים שהצטרפו ללהקת 'אביבים' באשדוד. בגלל שהייתי רקדן התעסקתי כמו כולם בדימוי הגוף והייתה לי מודעות וחשיבות מאוד גבוהה למה שאני אוכל ולאיך שאני נראה. בגיל 16 אובחנתי כסובל מדיכאון וקיבלתי כדורים, במקביל לקחתי הפסקה מהריקודים ומהר מאוד עליתי 10 קילו. ההערות העוקצות מהסביבה התחילו להגיע ולהפריע לי. אלו כמובן לא הערות שבאו ממקום רע, אבל בתור ילד לא ידעתי לנטרל אותם והם המשיכו להדהד לי בראש גם הרבה אחרי שנאמרו. עד היום אני זוכר משפטים שיושבים לי בראש מאותם שנים. כדי שלא אפריז באכילת מתוקים הסתירו ממני בבית את המאכלים המשמינים ועקבו אחרי כל מה שהכנסתי לפה. הגעתי למצב שאני מחביא אוכל ואוכל לבד בלילות בלי שאף אחד יראה. היום כשאני חושב על זה אני מבין שכבר אז זו הייתה נורת אזהרה אדומה למה שעתיד להתרחש בהמשך".
אייל ממשיך לתאר את מה שעבר: "סיימתי את התיכון עם בגרות מלאה והרבה חברים, וכלפי חוץ הכל היה נראה תקין. בשנת 2005 התגייסתי לשירות בתי הסוהר, וכדי לרזות התחלתי לדלג על ארוחות. בצבא זה לא כמו בבית, אם אתה לא נכנס לחדר האוכל, אין לך מה לאכול אחר כך. התחלתי לרדת במשקל עד שיום אחד פשוט התעלפתי. בקב"ן לא זיהו אצלי בעיה והמשכתי לשרת כרגיל. הפרופיל הנפשי והרפואי שלי לא נפגע בשום דבר. אחרי שנה וחצי בצבא נפצעתי וברך שמאל שלי הסתובבה לגמרי, במשך שנה הייתי בטיפולים ובפיזיותרפיה. כמובן שנאסר עליי לעשות כל פעילות ספורטיבית והעלייה במשקל הייתה אוטומטית, עליתי בערך 18 קילו והגעתי למשקל 75. לא הייתי שמן אבל נראיתי גדול. בעקבות הפציעה שוחררתי מהצבא כחצי שנה לפני מועד השחרור המקורי והצטרפתי אל המשפחה שלי שטסה לשליחות בארה"ב. כעבור ארבע שנים חזרתי לארץ לבד עם מזוודה ו-100 דולר בלבד. החברים מלהקת 'אביבים' הזמינו אותי לצפות במופע שלהם, כשנפגשנו הם העירו לי על זה שעליתי במשקל ואני כבר לא חטוב כמו פעם. לשמוע את זה מהם הביא לי סטירה לפנים וזעזע אותי. למחרת כבר התחלתי לדלג על ארוחות כדי לרדת במשקל. פה ושם הורדתי ארוחה או את הלחם והפחתתי בכמויות. עם הזמן ירדתי 5 קילו ואיתם הגיעו המחמאות, התמכרתי לתחושת הפרגון שקיבלתי עד כדי כך שהפסקתי לגמרי לאכול. חייתי ימים שלמים על 150 קלוריות, שזה בערך חצי פרוסת לחם ליום".
"קניתי בגדים במחלקות הילדים, הגעתי למידה 11"
אייל מתאר את השינוי הקיצוני שעבר: "ממשקל של 78 קילו, תוך חצי שנה ירדתי למשקל של 45 קילו, זה הגיע למצב בו קניתי בגדים במחלקות הילדים, הגעתי למידה 11. הייתי במצב פיזי גרוע, לא היה לי כוח להרים את עצמי מהמיטה או להתקלח. יצאתי לחופשה ללא תשלום מהעבודה וכך הידרדרתי גם בפן הכלכלי. גם כשהייתי במצב הזה את כל מה שהכנסתי לפה דאגתי להקיא, הגעתי ל-185 הקאות ביום. ביס מתפוח מבחינתי היה יותר מדי. בתור התחלה דחפתי לעצמי אצבע לפה כדי להקיא, כעבור זמן מסוים הרפלקס כבר לא הגיב פיזית אז ניסיתי דרכים יצירתיות אחרות. דחפתי לפה מברשת שיניים או מזלג, כל מה שיכולתי לאחוז בו ויכל לעזור לי להוציא מהגוף את מה שהכנסתי. לאורך כל התקופה גרתי לבד וזה נתן לי לגיטימציה לעשות מה שאני רוצה. חשבתי שאף אחד לא שומע אותי מקיא אבל טעיתי, מסתבר שכל השכונה שמעה. מרוב שכבר לא היה לי את מה להקיא, הקאתי דם".
המצב הפיזי והנפשי של אייל באותם ימים היו ברמה לא סבירה בעליל. הוא ממשיך ואומר: "בגיל 23 אושפזתי לראשונה בתל השומר, בגלל שהייתי מעל גיל 18 זה היה 'אשפוז מרצון' בו עוקבים אחריך 24/7 עם מצלמות ואנשי צוות. בנו לי תוכנית שיקום לארבעה חודשים אבל אחרי החודש הראשון ברחתי. חזרתי להקיא בבית וכעבור חצי שנה ביטוח לאומי הכיר בי כ-100% נכה לשנה, חייתי מקצבה של 2,100 שקל לחודש. נכנסתי לחובות ועיקולים איומים משום שאפילו שכר הדירה עלה לי יותר ממה שקיבלתי. המחלה הארורה הזו שלטה בי, היא ניהלה את החיים שלי ודיברה בשמי. הייתי קטן וחלש מולה. באחד מניסיונות ההקאה האובססיביים שלי הכנסתי מזלג לפה ובלעתי אותו, הוא חנק אותי והגעתי לניתוח קשה בטיפול נמרץ. בזמן ההחלמה בבית החולים חשבתי שהגעתי לקצה ואני חייב לטפל בעצמי אבל גם אחרי שהשתחררתי, למרות שהייתי עם תפרים בבטן, המשכתי להקיא וניסיתי למתוח את גבולות הגוף. אושפזתי בשנית בגיל 25 ותוך שבועיים ברחתי מהחלון. ידעתי שאחזור להקיא ומסגרת בית החולים לא תעזור לי. למרות שהמשפחה שלי הצליחה מאוד בארה"ב, בשלב הזה היא כבר חזרה לארץ בגללי. בזמן שהם חזרו לאשדוד אני עברתי לשנה בתל אביב, בה המשכתי להקיא ולחפש שיטות הרזייה נוספות".
ואז הגיע המהפך…
"לקראת מופעי הקיץ התקשרו אליי מלהקת 'אביבים' והציעו לי להצטרף אליהם למספר ריקודים, השבתי מיד בחיוב כי מאוד אהבתי את התחום והחברים. זו בעצם הייתה החזרה הראשונה שלי ללהקה כעבור 10 שנים. אבי לוי מנהל הלהקה היה בהלם מכמה שהייתי רזה והציב לי אולטימטום שעל מנת להופיע איתם אני חייב להתחיל לאכול מסודר ולעלות במשקל, עשיתי את זה. כשההופעה נגמרה רזיתי בחזרה וידעתי שאם אבי יבקש ממני לעלות בחזרה אוכל לעשות זאת בקלות כי חשבתי שיש לי שליטה מטורפת על הגוף שלי.
לפני מספר חודשים הגיעו החזרות למחזמר "לילה מטורף בספריה", אבי הזמין אותי להשתתף והתעצבן לראות ששוב ירדתי במשקל, תוך כדי החזרות שארכו חודשיים וחצי המשכתי לרדת, אבל לא באופן קיצוני כי ידעתי שכל עוד אני בלהקה יש עליי עיניים משגיחות ומאוד רציתי לעלות ולהופיע. שלושה ימים לפני עליית המופע הרגשתי רע מאוד, הזמינו לי אמבולנס והתברר שהסוכר שלי נחת ל-55 כשהנורמל הוא 80. הרגשתי נורא על שאכזבתי את המשפחה והחברים למחזמר, ואחרי עבודה אינטנסיבית של חודשיים וחצי הבנתי שאני כנראה לא אוכל לעלות להופעה שכל כך חיכיתי לה. הבטחתי לאבי שכדי להופיע אני אעלה במשקל ותוך שבועיים בהם הרצנו את ההצגות עליתי 10 קילו. לאורך הדרך היו לי לא מעט ניסיונות התאבדות, נראיתי רע והרגשתי רע עוד יותר. אם להקת 'אביבים' לא הייתה חלק מהחיים שלי, אני בטוח שלא הייתי בחיים היום".
החלק הקשה מאחוריך אבל הסיפור מאוד טרי. איפה זה פוגש אותך גם היום?
"כל יום הוא מלחמה מחדש. זה שהיום אני במשקל שנחשב תקין (55 קילו, גובה 1.70) זה לא אומר שאני לא מתמודד עם הקולות הפנימיים שליוו אותי פעם. הם איתי גם היום ואני יודע שהם יהיו איתי עד סוף החיים. המטרה שלי היא להגיע למצב בו אני שולט בקולות האלו ולא הם בי. חשוב לי להבהיר שאנורקסיה זו לא מחלה שאפשר להחלים ממנה באופן סופי, היא תמיד אורבת לך בפינה ומחכה שתחזור אליה ותיתן לה שוב את השליטה עליך ועל הגוף שלך. כל נפילה בחיים עלולה להפיל אותך לשם מחדש בקלות. עכשיו אני שומר על עצמי לא ליפול ומתעסק בדברים שאני אוהב. כל החיים חלמתי לעסוק בתחום הבמה וברגע שמצאתי את מה שמתאים לי לעשות, זה גבר על השד הנוראי של המחלה. הריקוד והבמה זה בעצם מה שהציל אותי מהמחלה".
מדובר על תחום מאוד הפכפך. מה קורה בתקופות בהן אתה לא מופיע?
"בתקופות האלו קל לי מאוד ליפול לדיכאון ולירידה במשקל ולכן יש עליי השגחה כפולה מהמשפחה שלי וממשפחת 'אביבים'. הפרעת אכילה לא מתבטאת רק בתזונה אלא גם במצבי רוח קיצוניים, בשקרים, מניפולציות ועוד אלף ואחת דברים. בסופו של דבר מי שחולה מתמודד עם זה לבד, גם אם יש לו את המשפחה התומכת ביותר בעולם, היא לא תוכל לעשות שום דבר בלעדיך, הכל זה בחירה שלך ואם אתה לא תחליט להציל את עצמך אתה פשוט תמות ותאבד את עצמך".
מהם הסימנים המקדימים להופעת הפרעת אכילה?
"אכילה בסתר, אכילה לבד ולא עם אנשים, הליכה לשירותים או למקלחת אחרי ארוחה, דילוג על ארוחות, גינוי עצמי ודיבור בלתי פוסק על הגוף. התסמינים שמופיעים תוך כדי, כשהגוף כבר במצוקה הם נשירת שיער, ציפורניים חלשות ושבירות מאוד, שיניים שנושרות בגלל חוסר ויטמינים וההקאות, חיוורון מסביב לעיניים ועוד. חשוב לדעת שכל עיסוק אובססיבי באוכל או בדימוי הגוף הוא לא תקין, גם לצד השני זה עלול להיות מסוכן כמו יותר מדי אימוני כושר והקפדה מופרעת על אכילה".
אילו קשיים נוספים חווית בזמן המחלה?
"במהלך המחלה לא ידעתי מי אני בחיים האלה ומה אני רוצה מעצמי, הייתי ללא זוגיות, תהיתי האם אני הומו, סטרייט או דו, חוויתי את העולמות השונים והתבלבלתי מההיצע שיש בעולם. הלכתי לאיבוד בתוך כל זה. כשאתה נופל, הכל נופל יחד איתך. רציתי כבר להבין מה אני ולהתקדם כי אני כבר לא ילד.
הניצחון שלי היום הוא שאני מרצה בהתנדבות בכל מיני מקומות העוסקים בהפרעות אכילה ומספר את הסיפור שלי מתוך מטרה לעזור לאחרים שנפלו ולהראות להם שיש עולם שלם ויפה בחוץ. אני יוצא עם מישהי מדהימה והיא מכילה ומקבלת אותי יחד עם המחלה ובהזדמנות הזו אני רוצה לומר לה תודה ושאני מאוד אוהב אותה. אני רוצה להודות לסביבה ולכל מי שאיתי לאורך כל הדרך. אני חושב שבורא עולם לא סתם השאיר אותי בחיים, אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין שאם אני עדיין חי אז יש לזה מטרה. אולי הייתי צריך לעבור את כל זה כדי להוות דוגמא ולהציל אחרים. זה לא ברור מאליו וצריך להגיד תודה על כל דבר ודבר".
לסיום, איזה מסרים חשוב לך להעביר לקוראים?
"אני לא שונה מאף בן אדם אחר, בורא עולם ברא את כולנו אותו הדבר ואם אני נפלתי לזה ואני מצליח להתמודד עם הקשיים הרבים בדרך, כל אחד יכול.
אני קורא להורים לשים לב לילדים שלהם ולדעת שזה בסדר לדבר על זה בבית, אם לא שמים לב בזמן לסימנים המוקדמים זה יכול להגיע לדרגות בהן תאבדו את הילד שלכם, פיזית ונפשית. תאהבו את עצמכם, המשקל הוא רק מספר. אם בזכות הכתבה הזו אצליח להציל אפילו מישהו אחד, אני את שלי עשיתי".
