המספר 47 מבחינתי הוא סמן מרכזי להולדה של תפיסת עולם עמוקה ואחרת בתוכי. אין ספק שבשנת ה-47 לחיי, אני, למעשה, מישירה מבט עמוק אל בני ומודה לו על קיומו ועל נוכחות הכרומוזום ה-47 בסליל חייו. ארבע שנים לכאורה תמימות, אך היום אני מבינה כי אלה הן השנים המשמעותיות בחיי בזכות בני, המעצב הכרומוזומלי האנושי המבריק ביותר. נראה כי כל כרומוזום בגופו של נועמיקו הוא אחד מהנרות בחנוכיית 47 שנותיי, והכרומוזום ה-47 הנוסף הוא השמש במגדלור חיי.
בנס חנוכה נוהגים לספר על כד קטן שלמרות גודלו המזערי הוביל לנס ענק, וכך הוא הכרומוזום הנוסף הזורם בדנ"א בגופו של בני. הכרומוזום הקטן שבו, מצליח כל פעם מחדש ובכל יום לחולל ניסים ונפלאות, עד כדי כך שבמרוצת שנותיו אני שומעת משפטים פלאיים: "יו, סיגל, נועמיקו הצליח להתרכז בהצגה שלמה", "יו, סיגל, נועמיקו מצליח לחזור על כל מילה חדשה", "איזה ילד מבריק", "יו, נועמיקו משתתף בחוג הספורט כמו כולם", "וואו, איזה מתוק שהוא וכמה חייכן" ועוד. ואני עומדת מחייכת, גאה, נפעמת, מאושרת והכי הכי מוארת. אני ממשיכה להודות לאל שבמרומים על כך שהוביל אותי מהימים ההם החשוכים בלידתו אל הזמן הזה של אור ענק, וכל זה בזכות הכרומוזום ה-47 הקטנטן בגופו. כרומוזום שהוא כרומו של זום בעל הפצת אור גדול ולמרחקים עצומים בכל רחבי הארץ. כרומוזום המבקש להאיר כל מקום חשוך של תיוגים ומגבלות חברתיים.
נועמיקו הוא החשמונאי הפרטי שלי שבחר לרדת לעולמי על מנת לנצח את התפיסה הארכאית החשוכה והקדומה. זה מחזיר אותי לאחד מהראיונות למחקר בנושא "תסמותק", שם נשאלתי: "מה קשה לנועם?" הסברתי כי לא קשה לו דבר – הוא מאושר, שמח, צוחק וכל כך נהנה. קצב חייו הוא שלו, והוא מכתיב אותו ומלמד אותנו מהו. הקושי האמיתי הוא של הסובבים בלהבין שתפיסת האושר היא לא בלעדית להם, ושהאושר הוא עניין יחסי לכל אחת ואחד מאיתנו. נועם שלי אינו חווה קושי, נועם שלי חי את חייו המוארים בחן, ביופי ובטוהר, שאני ממרום גילי מבינה זאת. החלטתי להמשיך את הנאות חיי יחד עם בני המואר ב-47 כרומוזומים, שכל אחד מהם הוא נר רגיל ורק אחד ממנו הוא השמש – המחמם באופן כל כך ייחודי את לבנו. נועם מזמן לנו מרחבים חדשים שלא הכרנו לפניו, לא הבנתי עד כמה ניתן להיות מוארת רק מעצם קומו בבוקר ובקריאתו "איר" לאחותו תאיר, לא הבנתי עד כמה אהיה מאושרת עד עמקי נשמתי, כאשר הוא יוכל לאכול מעדן באופן עצמאי בגיל ארבע. לא הבנתי עד כמה האושר הוא צרוף בצירוף מילותיו "אימא בואי". והיום אני מבינה כי הבחירה שלנו וכי היא בידינו כמו אור ואש – אור של שמחה ואש מחממת שאינה מכלה. כל אחד הוא אור קטן וביחד אור איתן – סורה חושך על האור סורה מפני האור.
הנועם שבחיי
טור אישי/סיגל דוד-בוקסדורף
מייל: sigaltismotek@gmail.com
