נופר אדר (27) היא דמות מוכרת מאוד באשדוד. גם בזכות עצמה, ובעיקר בזכות האחות הסופר מודל עדן אדר, שעושה חייל בהפקות גדולות ברחבי העולם. נופר ועדן מחוברות מאוד, ולאחרונה היו בטיול חובק עולם. נופר למדה במקיף ז', בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה. במהלך שירותה הצבאי, הוא גוייסה לתקופה קצרה לשב"כ. נופר עבדה ברשת מלונות "פתאל" כעוזרת אישית של מנהלת התיירות הנכנסת, ובשנה האחרונה היא מתגוררת בארצות הברית.

נופר החליטה לספר את סיפורה האישי במונולוג מרגש וארוך, שמסביר בדיוק מה חוותה בשנים האחרונות. זה התחיל עם אנורקסיה קשה, לאחר שעלתה במשקל במהלך השירות הצבאי. האנורקסיה גרמה לכך שנופר איבדה קילוגרמים רבים ממשקלה, עד למצב שהיא הגיעה למשקל בלתי אפשרי של 44 ק"ג (כשהיא מתנשאת לגובה של 1.71 מ'). לאחר חודשים ארוכים של מלחמה היא ניצחה את האנורקסיה, אך אז נפלה להפרעת אכילה אחרת, חמורה לא פחות, הבולמיה. שש שנים קשות של אכילה בלתי נשלטת הגיעו לסיומן לפני כשנה.

נופר החליטה לספר את סיפורה האישי:
"טוב, אז החלטתי שהגיע הזמן ש"אצא מהארון"… לא, לא במובן הזה… פשוט הגעתי לנקודה שנמאס לי מהזיוף. נמאס לי מלדמות מציאות שהיא לא תמיד כנה ואמיתית. שנים שהתחבאתי תחת אלפי מסיכות חרף "הבושה", הפחד, המניע "ההישרדותי" להיות כמו כולם. לצייר סביבי איזה עולם ורוד ונורמטיבי. ויותר מהכל, חשוב לי להשמיע קול על נושא שרגיש וקרוב לליבי, עם מכנה משותף ללא מעט אנשים, אך לצערי לא מדברים עליו מספיק. תהליכים שעברתי עם עצמי והניסיון המר והמתוק הציטו בי להבה שאני חייבת "להעביר הלאה", חייבת להשמיע את הניסיון והחוויה שלי כדי לעורר אולי איזו מודעות.

כל המצג השקרי שאנחנו מציגים כלפי חוץ, השקר והאובססיה של כל "אידיאל היופי". היחסים הלא שלמים שלנו עם עצמנו. הרצון תמיד להיות כמו… הדרך בה אנחנו משווים את עצמנו לאחרים במקום פשוט להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו! לאהוב ולקבל את עצמנו איך שאנחנו. הדימוי העצמי שלנו שלוקה בחסר ומבוסס על אישורים חיצוניים. השאיפה הזאת ל"שלמות" ולעזאזל למה אנחנו רוצים בכלל להיות מושלמים?! השלם הוא זה "הפגום", "השבור", הלא מלוטש עד הסוף. משקרים לעצמנו כל הזמן. חיים בבועה. לא מלמדים אותנו מספיק על מהי אהבה עצמית וכמה חשובה היא!

אנחנו אלופים בלצייר סביבנו עולם ורוד, מדברים על הצלחות, שמחות, משתפים כל צעד שאנחנו עושים, נהנים וטורפים את החיים, קל לנו כל כך "להתפשט" מול המצלמה, אך אוי כמה קשה לנו להיחשף באמת! קל לנו להתחבא מאחורי המסך. הפחד הזה שמשתק אותנו מלהגיש את עצמנו כמו שאנחנו. בלי מניירות, בלי לייפות את המציאות, בלי לעטות עלינו אלפי מסיכות ולו רק שנוכל להיות חלק מ…. וחלילה לא נהיה שונים! שחלילה נסטה מהדרך. יוצרים קרע עמוק בין הפנים לחוץ. פוחדים לדבר על הקשיים שלנו, על השדים שלנו, אבל כל כך צמאים לסיפורים של אחרים, כדי שנוכל להרגיש שפויים בעולם המטורף הזה! במשך שנים שיתפתי פעולה באופן הדוק עם הזיוף והמסיכות ששמתי על עצמי בכל הזדמנות.

על פניו אולי נראיתי כאחת שמשדרת ביטחון, כזאת שאוהבת את עצמה (כמויות סלפי שלא היו מביישות גם את קים קרדשיאן…), מחוזרת, פידבקים מהסביבה שמעולם לא היו חסרים, שלל תמונות מחוייכות בפוזות ססגוניות, עליזות ועליצות כלפי הסביבה, משדרת "עסקים כרגיל" אבל מבפנים?? דיכאון עמוק היה כרוך סביב צווארי שאיים לקחת אותי אל העולם הבא. ימים של ירידה עמוקה במדרון שנראה כי אין לו סוף, הרגשתי תלושה מהחיים, בלי אמונה, קול פנימי שאמר לי בעקביות שאני לא טובה מספיק, שאני לא מסוגלת, שעצר מבעדי להגשים ולעשות, בלי טעם לחיות, שנאה קודרת כלפי עצמי, כלפי הגוף שלי, הכל תחת מראה שחורה וקודרת.

יחסי האהבה-שנאה שלי עם עצמי התחילו פלוס מינוס בתקופת הצבא. שם החלה התפנית הראשונה בחיי. זאת שהחלה לפעור את הבור העמוק ביותר בתוכי… כמעט כמו כולם וכנראה שזה חלק מ"אמנת" הגיוס לצבא, גם אני עליתי במשקל. את מתחילה לגלות שלחשקים שלך כבר אין זכות והגוף בשיא חוצפתו מתחיל "לבגוד" בך ולהשתנות.
אם עד עכשיו יכולת לדפוק טוסט מוקרם וספגטי בנאפיס ב-3 בלילה, בורקסים לארוחת בוקר ושניצל עם צ'יפס לארוחת צהריים, עכשיו רק מלהריח את האוכל התווספו לך 5 קילו לכל איבר. זאת הפעם הראשונה שהתחלתי להתעסק ולחשוב על המונח דיאטה. אז פניתי כמובן לדוקטור גוגל וקדימה למלחמה!

אינספור אתרים של תפריטים כסחניים, "טיפים" הכרחיים לירידה במשקל וכל שנותר לי הוא לחפש את נעלי הספורט שהעלו אבק כי מעולם לא ננעלו. היום הראשון לדיאטה עובר בהצלחה! נאמנה לתפריט עד הפירור, לא סוטה ימינה ושמאלה, ומבקרת בחדר כושר יום יום, שעתיים לפחות. בתקופה ההיא האמנתי שהאושר נמצא במקלחת בזמן שאת עולה על המשקל ורואה את המספרים צונחים מטה. קילו ועוד קילו. אחרי חודש בלבד הגעתי "ליעד". ביי ביי ל-6 קילו העודפים.

אבל אם הגעתי כבר עד הלום, למה שאפסיק?? את כבר מתחילה להתמכר לתחושה. אז את ממשיכה מבלי להבין או לרגע לעצור לחשוב על ההשלכות. עברו עוד כ-3 חודשים והמספרים צונחים, הגוף נכנס ל"שוק" ואני מגיעה למשקל שיא של 44 ק"ג. רק לסבר את האוזן, הגובה שלי 1.70…  בהתלהבות רצה לקניון לקנות בגדים ולא מאמינה למראה עיני, רגליי "השמנות" הצליחו להשחיל את עצמן (ודי בקלות) למידה XS וואווווו! שרק לא יעירו אותי מהחלום!

מהר מאוד השינויים הפיזיולוגיים של הגוף, המחזור מאחר ואף מפסיק לחלוטין לתקופה ארוכה. כמויות השיער שנפלו באמבטיה לא היו מביישות אף פאה חרדית מהודרת. לא משנה כמה תגובות קיבלתי מסביב, שרזיתי יותר מדיי, שאני חייבת להשמין, הדאגה והבכי של אמא שלי יום יום ועדיין לא הצלחתי להבין ולראות שהגעתי לתת משקל נוראי. בסופו של דבר נשלחתי להסתכלות רפואית בבית החולים באשקלון. סידרה של בדיקות מקיפות ושיחות עם פסיכולוגים, הכירו בי כאנורקסית. הייתי צריכה להתייצב בבית החולים פעמיים בשבוע למספר שעות.

התפריט של 1000 הקלוריות התחלף מהר מאוד בתפריט של 2000+. חרדה איומה מצד אחד ומצד שני (למזלי ושמחתי הגדולה!) הדחיפה מהמשפחה והקול "השפוי" שבתוכי שהראה סימני חיים סוף כל סוף וגרם לי להבין שאני משלמת מחיר בריאותי קשה מדי! מחיר שיכל לעלות לי גם בחיי.

אז הפרק הראשון של האנורקסיה הגיע לקיצו לאחר כ-3 חודשים נוספים של טיפולים והכוונה. אבל בפתח, חיכתה לי הבולמיה. כמו שירדתי במשקל מהר מאוד, כך העליתי הכל בחזרה פלוס כמה עודפים. בשלב הזה האוכל כבר הפך להיות האויב הכי גדול שלי. בולמוסים מטורפים, רגשות אשם קשים בכל לקיחת ביס מהמאכלים "האסורים" (מיותר לציין כי בשלב הזה כמעט כל דבר הוא תחת ה-אסור וה-משמין עבורך), את חושבת כל היום על מה תאכלי, מה אכלת, מה אסור, מה מותר, מחשבוני קלוריות כשומר מסך, ארוחה אחת יותר מדיי והראש נכנס למלחמה נגדך.

אז את 'מענישה' את עצמך ע"י צום ביום למחרת או לחלופין (ולפעמים גם שילוב של השניים), ממהרת לחדר כושר כדי שתוכלי לרוץ על ההליכון לפחות שעתיים ולהתנחם בצג שמראה את מספר הקלוריות הנשרפות.

הבולמיה גבתה ממני מחיר כבד. היא פגעה בבריאות שלי, בגוף ובנפש, היא פגעה בשמחת החיים שלי, פגעה ביחסים שלי עם העולם. כשאת במעגל הזה, את מתרחקת. את מתנתקת. לא כי את רוצה! לא כי את סנובית ולא אכפת לך. אלא פשוט כי את לא מסוגלת! את בדיכאון רוב הזמן, מאבדת עניין וטעם בהנאות של החיים, ברגעים הקטנים. ואת הופכת להיות מלכת התירוצים.

הבולמיה ליוותה אותי במשך 6 שנים. והיום, במשך כבר שנה וקצת אני יכולה לומר שניצחתי אותה! הבולמיה ובכלל הפרעות אכילה הן מחלה/הפרעה שמאוד קשה להתמודד איתן לבד. בנקודה מסוימת כבר האמנתי שזו "הגזרה" שלי ולעולם לא אצא מהמעגל הזה. אבל זה אפשרי!! הכל אפשרי, לא משנה כמה קשה זה נראה לנו ו"גדול עלינו". "השד" אומנם תמיד נמצא ברקע. סביר להניח שגם אף פעם לא ייעלם. אבל להבדיל מאותן 6 שנים נוראיות, היום אני יודעת איך לקבל אותו וגם להילחם בו. אנחנו לא רק הגוף שלנו! יש בנו כל כך הרבה מעבר. זה שאתה נושם מהאף, אוכל מהפה והולך על שני רגליים לא אומר שאתה חי! וללא ספק לא הייתה שום חיות בתקופה ההיא.

בשנה האחרונה (ועדיין בעבודה יומיומית) התחלתי לגלות אהבה כלפי עצמי. לקבל את הביטחון מהקול הפנימי, זה שמאמין בי וזוקף לעצמי נקודות זכות. למדתי לאהוב את עצמי גם ב"נפילות" שלי. למדתי איך לבקר את עצמי פחות ופחות. לאהוב את הגוף שלי בכל מצב בו הוא נמצא! גיליתי את עצמי מחדש! וזה לעולם לא מאוחר מדי! גיליתי לראשונה את המשמעות של איזון. למדתי איך להקשיב לגוף שלי, להתחבר אליו. יודעת היום מה טוב לי ומה לא. מה פוגע בגוף שלי ומה הוא צריך כדי להתקיים בצורה בריאה!

גם הספורט קיבל משמעות אחרת עבורי. אם עד לפני שנה, חדר כושר היה אילוץ, מתוך הכרח (חיצוני בלבד) היום ספורט הוא קודם כל לנשמה. הוא הכרח בשביל הבריאות! הפיזית והנפשית. והשינוי החיצוני בתהליך שכזה, כך או כך יגיע… אבל הוא יקרה רק כשתשחררו את הלחץ! כשתפגינו אהבה לגוף שלכן גם כשהוא לא "בשלמותו". כשהמטרה שתוביל אתכן לחדר כושר ובבחירה במה להזין את הגוף שלכם יגיע מתוך צורך פנימי, בריאותי ולא רק חיצוני. כשתתייחסו לגוף שלכן כאל המקדש שלכם, כשתתייחסו אליו בכבוד הוא יחזיר לכן בחזרה! כשתעשו את ההיפך הוא פשוט יבגוד בכן. שוב ושוב. אנחנו הסבל של עצמנו ואנחנו גם הגאולה. הפיתרון נמצא בתוכנו. אנחנו רק צריכים להקדיש יותר זמן לעצמנו. להסתכל לעצמנו עמוק בעיניים ולהתמודד, וזה לעולם לא מאוחר מדיי. לא משנה באיזו נקודה אתם נמצאים, לא משנה מה אתם עוברים. אם זה קשה לכם, אם אתם סובלים מזה, תשנו את זה. וזו לא בושה לבקש עזרה!

אני באמת מאמינה שהחיים קצרים. ואני גם מאמינה שכמו בסרטים, רגע לפני שאנחנו נפרדים מהעולם הזה, מתגלה לנו אותו אור לבן ובוהק וכל חיינו חולפים על פנינו. איך הייתם רוצים ש"הסרט" של חייכם יראה? בחרטה? על רגעים שהפסדתם? על דברים של עשיתם? על כל רגע שבחרתם לחיות בעצב, בחולי, בתסכול על פני שמחה והגשמה? על שבחרתם להתחבא, להסתיר, להתבייש, במקום לחשוף את עצמכם ולשתף? במקום לבקש עזרה כשהייתם זקוקים לה? בלראות איך "מתתם" לכמה שנים? למה יכל להיות אם… כל אחד מאיתנו יכול להוות אור למישהו אחר, וכל אחד יכול להיות עבורנו האור הזה. תהיו השינוי שהייתם רוצים לראות בעולם הזה".