יש סיפורים שמלווים אותי תקופה ארוכה, גם חודשים ארוכים לאחר שהכתבה מפורסמת. יש לי תחושה שגם הסיפור הזה לא יעלם מראשי בתקופה הקרובה. בכל זאת, לא כל יום נתקלים במשפחה שמשמיעה קול זעקה, לאחר שבנם שגם ככה עבר מסלול חיים קשה בשל בעיות נפשיות מורכבות, עובר סדרת עינויים בבית חולים פסיכיאטרי בצפון הארץ.
מדובר בשלומי, בן 44, רווק מאשדוד, בן למשפחה נורמטיבית לחלוטין. ההורים עובדים במקומות קבועים, לא חיים חיי מותרות אך גם לא חסר להם דבר בחיים, מלבד הדאגה לבן הבכור. להורים שלושה ילדים, שלומי הוא כאמור הבכור. כבר מגיל צעיר היה ניתן להבחין כי שלומי סובל מבעיה נפשית קלה, לאחר שהיה מסתגר בחדרו שעות ארוכות ולא מתקשר עם הסביבה. לפני עשר שנים לערך מצבו החמיר והוא הוגדר כחולה סכיזופרניה, מחלת הנפש הקשה ביותר. הוא יצא ונכנס מבתי חולים פסיכיאטריים, עד שאושפז באופן קבוע בבית חולים בצפון הארץ.
בארבע השנים האחרונות הוא סובל רוב הזמן מתנאי בידוד מחפירים. שלומי מוחזק בחדר חשוף קירות עם סורגים, החדר אפור ומדכא ואין בו דבר מלבד מיטת ברזל ישנה, אין שולחן או כיסא, אין כרית צבעונית, תמונה או רדיו לשמוע מוסיקה. את הארוחות מכניסים לו לחדר והוא אוכל על הרצפה. התקשורת עם שלומי היא דרך צעקות, ובכך מחמירים את מצבו הרפואי של פגוע הנפש.
שלומי כבר התרגל לחיים בתא המבודד, אבל הקשירות היו ונשארו הסיוט הכי גדול שלו, לפי התיאור של בני משפחתו. לאחרונה הוא נקשר 27 ימים ברציפות. מדובר ב"קשירת שש" – גם בידיים, גם ברגליים וגם מעל החזה, כדי להדק את הקשירה למיטה. זו לא קשירה, זה עינוי שגם בשב"כ לא עושים זאת לאסירים ביטחוניים.
שלא יהיה ספק, שלומי סובל כאמור מסכיזופרניה, והוא ללא ספק צריך להיות מאושפז בבית החולים פסיכיאטרי. מצבו הנפשי מורכב מאוד, אבל אין שום סיבה שבעולם שהוא יהיה קשור 27 ימים, שהוא ישהה בחדרי בידוד בתנאים בלתי נסבלים. בחלק מבתי החולים הפסיכיאטרים יש אגפים לביטחון מירבי, האגפים השמורים ביותר במערכות הבריאות בישראל. רוב המאושפזים באגפים הללו הם חולים בעלי מסוכנות גבוהה מאוד, והם מוגדרים כמסוכנים לעצמם ולסביבה. חלק מהם מוחזקים בחדרי בידוד בתנאים קיצוניים, לא אנושיים. ישנים על מיטת ברזל, אוכלים על הרצפה, הם דורשים כל דבר מהצוות בצעקות, זו הדרך היחידה לתקשר. הדבר היחיד שמרשים לחלקם זה ספרים.
"במקום לשקם אותו ולעזור לו, מסממים אותו"
אימו של שלומי, אישה שמתקשה מאוד להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי של בנה, אומרת: "אנחנו מבקרים את שלומי כמעט כל שבוע, וכל ביקור הוא קשה. שלומי עומד מאחורי הסורגים בחדר הבידוד ומחכה לנו, העיניים שלו סובלות, אני אומרת לו שיחזיק מעמד, אבל הוא בקושי מגיב, בקושי אוכל. לידינו יש שלושה מטפלים, אי אפשר לדבר ביחידות, הוא ילד מאוד טוב, משתף פעולה עם הצוות, וזה נכון שיש לו בעיות נפשיות, אבל הוא לא מסוכן. לפעמים הם קושרים אותו מהבוקר עד הערב, 27 ימים הוא היה קשור ברוב שעות היממה. כל יום בשמונה בערב אני יכולה לחייג אליו לכמה דקות. הוא לא יכול להתקשר לבד. בסוף השיחה הוא קורא לי 'אמא, אמא', הוא מבין שהוא נכנס חזרה לבידוד, ואז אני נקרעת כל פעם מחדש ולא יכולה להירדם כי אני יודעת שהוא חוזר למקום שהוא סובל ממנו".
האם מוסיפה ואומרת בבכי: "הבן שלי לא לא פושע, לא אסיר, הוא לוקה בסכיזופרניה, אבל הוא כלוא. כמה הוא סובל בחיים, במקום לעזור לו, הם מחמירים את המצב שלו, הוא גם ככה מסומם מכל הכדורים שדוחפים לו, לכן הוא לא מסוכן לא כלפי עצמו ולא כלפי הסביבה שלו. כמה פעמים הוא סירב לקבל טיפול במינון שהוא בדרך כלל מקבל, ואז לפתע העלו את המינון של התרופות, הוא לא זכר מה עובר איתו, מה עושים לו, הוא נהיה זומבי שנקשר למיטה יום אחר יום. במקום לשקם אותו ולעזור לו, מסממים אותו, קושרים אותו ולפעמים הוא ישן שלושה ימים רצופים בלי אוכל ובלי שתייה. בעבר הוא היה שוקל 90 קילו, גבר נאה ובריא, ועכשיו הוא חזר שבר כלי, אדם גמור שחייב לצאת משם כמה שיותר מהר בעקבות ההידרדרות הקשה. במקום לעזור ולשקם, פשוט מתעללים בהם בצורה בלתי נסבלת".
בדוח שפרסם לא מכבר ארגון "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, נפרשת תמונה קשה: אנשים מגיעים לקבל טיפול, למצוא נחמה ואמפתיה ומוצאים עצמם נקשרים למשך שעות, חלקם אף ימים, רבים כמה פעמים במהלך אשפוז אחד. בישראל התרחשו בעבר מקרי מוות כתוצאה מהאקט הכוחני והמסוכן הזה. אנשים מדווחים על פציעות ועל נזקים נפשיים, כגון טראומה. קשירה היא אקט מבזה, המהווה פגיעה חמורה בכבוד האדם. 70% ממשתתפי משאל שערך "בזכות", מספרים שהרגישו השפלה. יותר ממחצית סיפרו שלא נתנו להם להתפנות לשירותים. כ-25% נאלצו להטיל את צרכיהם על עצמם. רוב האנשים נקשרים ללא הצדקה ובניגוד למה שמורה החוק. רובם נקשרים כי הם "מציקים ומטרידים", חלקם נקשרים כעונש. רוב האנשים לא עשו משהו מסוכן, שהצדיק אקט כל כך חמור כקשירה. במחלקות האשפוז אין די כוח אדם, סבלנות או מודעות כדי להכיל מצבים מאתגרים והקשירה היא כלי זמין שנתפס לגיטימי. אח או אחות מוסמכים להשתמש בו, כמעט על דעת עצמם.
מהי סכיזופרניה?
סכיזופרניה היא הפרעה נפשית קשה, שבה ישנה פגיעה ביכולת להבין ולפרש את המציאות. היא באה לידי ביטוי בדרך כלל בהזיות, במחשבות שווא וכן בהפרעות בהתנהגות ובדרך החשיבה. אנשים רבים סוברים בטעות שסכיזופרניה היא פיצול אישיות, ולכן חשוב להדגיש: סכיזופרניה אינה פיצול אישיות.
ממה נגרמת סכיזופרניה?
הגורם למחלה אינו ברור, וככל הנראה מדובר בשילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. במחקרים שונים נמצאו אצל חולי סכיזופרניה שיבושים שונים בתפקוד ובמבנה של המוח. שיעור השכיחות של המחלה הזאת באוכלוסייה הכללית הוא עומד כל כ־1%, כלומר אחד מכל מאה בני אדם.
מהם התסמינים?
מקובל לחלק את תסמיני המחלה לשני סוגים עיקריים: תסמינים "חיוביים": הזיות – למשל שמיעת קולות. זוהי אחת ההזיות השכיחות ביותר בעת התלקחות פסיכוטית של סכיזופרניה. מחשבות שווא – למשל, המטופל משוכנע שרודפים אחריו. התנהגות בלתי מאורגנת.
תסמינים שליליים: הזנחה עצמית. חוסר עניין במה שקורה בסביבה הקרובה והרחוקה. קהות רגשית. הימנעות מקשרים חברתיים. חוסר מוטיבציה. נוסף על כך מתבטאת סכיזופרניה בתסמינים קוגניטיביים (הפרעות בחשיבה), הפרעות זיכרון, קושי ביכולת להבין מידע. קשיים בריכוז.
כמה זמן זה נמשך?
סכיזופרניה היא מחלה כרונית הנמשכת כל החיים. יש בה תקופות שקטות יותר, שבהן דרוש מעקב רפואי וטיפול תרופתי בלבד, אולם לעיתים מופיעות התלקחויות של המחלה (שנקראות התלקחויות פסיכוטיות). אז בדרך כלל נדרשים התערבות אינטנסיבית יותר, ואף אשפוז כדי לאפשר את הטיפול הרפואי האינטנסיבי הנדרש וכן כדי לשמור על בטיחותו של המטופל ועל סביבתו.
איך מאבחנים?
סכיזופרניה מאבחן בדרך כלל רופא פסיכיאטר. האבחנה נעשית באמצעות שיחה עם המטופל ועם בני משפחתו, וכן באמצעות בדיקה גופנית ובדיקות דם. כמו כל הפרעה פסיכיאטרית אחרת, האבחנה נעשית על סמך קריטריונים המופעים בספר המחלות הפסיכיאטריות.
