די ג'יי דוד ברון (28) מוכר לצעירים אשדודים רבים. מי שמבלה בפאבים בעיר, יכול לראות אותו מתקלט בחלק מהם. מאחורי החזות המרשימה, השרירים, הקעקועים והחיוכים הבלתי פוסקים, מסתתר סיפור על התמודדות אמיצה, אופטימית ומעוררת השראה. למוזיקה הייתה, ועדיין יש, חלק חשוב בכך. "תמיד אהבתי מוזיקה", אומר דוד, "התחלתי ללכת למועדונים כשהייתי בן 13, ביליתי ב'האומן 17', 'TLV', בכיתה ט' כבר הייתי יחצ"ן מסיבות. זה היה נטו מוזיקה, לא סיגריות, לא אלכוהול. אהבתי את המוזיקה שעשה עופר נסים, הייתי מסתכל עליו ואומר שיום אחד אהיה כמוהו".
דוד סיים את לימודיו במקיף ו', והחל את השירות הצבאי בתפקיד קרבי. בעקבות פציעה עבר הסבה למש"ק משמעת, ושירת בקריה. עשרה חודשים אחרי שהשתחרר מהצבא, ביולי 2010, הוא חזר לשירות קבע כרס"פ במפקדה של "כיפת ברזל". שנה לאחר מכן, התקדם לתפקיד בסוללות. "הצבא היה כל חיי, אני אוהב את המדינה, ציוני, זו הייתה גאווה עבורי להיות מדים", הוא אומר, "התפקיד בסוללה של 'כיפת ברזל' דרש יותר שטח, הוא היה יותר אינטנסיבי, נדרש כוח מנטלי ופיזי. היו יכולים להקפיץ אותנו מצפת ועד אילת בשבועיים, לא רק אם יש מבצע, אלא על כל התרעת מודיעין קטנה. אהבתי את התפקיד, והיו לי יחסים מאוד טובים עם מפקד הסוללה. הייתי מכין לו דיסקים לאוטו, והוא כל הזמן אמר לי 'אתה תהיה די ג'יי', אל תשכח בחיים להגשים חלומות".
לפני כחמש שנים עברה על דוד שנה שטלטלה את חייו. "בדצמבר 2011, הייתי יומיים בחופשה בבית", מספר דוד, "אלה היו ימי ראשון ושני, וביליתי אותם עם אבא שלי. היה לנו קשר מיוחד, והוא תמיד התגאה בי. ביום שלישי מיהרתי לחזור לבסיס, ולא הספקתי להיפרד ממנו. בלילה ישבתי ושוחחתי עם המפקד, וחזרתי לחדר לישון בשתיים בלילה. באותו הזמן היה לאנשי קבע מירס, ואני עשיתי ניתוב שיחות לנייד השני שלי, אבל בדיעבד הסתבר שהייתה בעיה. בארבע בבוקר נשמעה דפיקה בדלת, ואמרו לי שאימא שלי לא מרגישה טוב, שניסו לתפוס אותי בנייד ולא הצליחו, ושאני צריך לנסוע הביתה. שוחחתי עם אחי הגדול, הרגשתי שמשהו לא בסדר, ושאלתי מה קרה. הוא אמר לי שאבא מת. כשהגעתי הביתה ראיתי את אבי מוטל על הרצפה. הורי היו בערב באירוע, וכשחזרו אבא התמוטט בבית ונפטר מדום לב. הוא היה בסך הכל בן 56 במותו".
בזמן שבבתים חגגו את חנוכה, משפחת ברון ישבה שבעה על אבי המשפחה. "להיות יתום יותר 'קל' מלהיות אלמנה", אומר דוד, "והמטרה שלי הייתה לשמור על אימא. לא הראיתי חולשה. אמרתי לה שנעבור את זה ביחד, שאני פה בשבילה ואעשה כל שביכולתי. אמנם המוזיקה וחיי הלילה היו בנשמה שלי, אך התחלנו שנת אבל, ואני הלכתי לשיעורי תורה ושמרתי שבת".
כחצי שנה מאוחר יותר החל דוד לסבול מכאבי גב. "תמיד הייתי חזק, דוחה כל מחלה, מוותר על גימ"לים", הוא מספר. "ביום ההולדת שלי הרגשתי כאבים מוזרים, לא ממאמץ של שריר, ואמרתי לעצמי שזה יעבור. הכאב התגבר מיום ליום, ושום תרופה לא עזרה. במקביל החום שלי היה עולה ויורד". המקור לכאב התגלה רק לאחר שדוד התמוטט בזמן שהיה עם אנשי קבע מבסיסו בסיור סליחות בכותל. רופאת היחידה שלחה אותו לבית החולים "קפלן", שם נאמר לו כי הכאב נגרם בשל בלוטת לימפה מוגדלת בין הבטן לגב, וכי אין עדיין אבחנה חד משמעית האם מדובר בזיהום או בגידול. דוד התאשפז לעוד יומיים של סדרת בדיקות. "הסרטן בכלל לא היה באופק", הוא אומר, "כשעשו לי ביופסיה, הייתה משמאלי מראה, ופתאום אני רואה מחט גדולה בתוך הגב. התחלתי לצחוק. כבר שם ההומור עזר לי. למרות הסיטואציות הקשות, אתה בוחר אם לצחוק או לבכות. ביום השני אמרו לי שאני הולך הביתה. כבר התחלתי לאסוף את הדברים שלי, ואז האחות שלחה אותי לעוד בדיקה אחרונה. בסיומה סגן המחלקה קרא לי לשיחה. הוא אמר שיש לו בשורה טובה ובשורה רעה. שאלתי אותו מה הבשורה הרעה, והוא אמר 'יש לך סרטן, יש לך גידול. אתה מתחיל מלחמה'. שאלתי אותו מה הבשורה הטובה, והוא אמר שאחוזי ההחלמה גבוהים, ולקח אותי למחלקה האונקולוגית לפגוש את הרופא האונקולוג".
איך מספרים דבר כזה לאימא?
"החלטתי לספר לאחי ושהוא יספר לאימא. אחי הוא דמות להערצה עבורי, והוא ישר אמר לי 'יהיה בסדר, אתה תעבור את זה'. אני התקשרתי לחבר הכי טוב שלי, יניב בן זקרי, שהוא די ג'יי, ומאז ומתמיד היה המנטור שלי, ואחר כך למפקד בצבא, וסיפרתי להם על האבחנה. אימא שלי הייתה בעבודה, כשהיא שמעה מה אבחנו היא התעלפה, והחברות הקימו אותה. מיד לאחר מכן היא, אחי וגיסתי הגיעו לבית החולים לשמוע הסבר מהרופא על סוג הסרטן ואופן הטיפול. לאורך כל הדרך, כשאימא הייתה לידי, היא לא בכתה. כשהגיעה לבית החולים היא אמרה: 'נעבור את זה ביחד, אבא למעלה, אין מלאך יותר טוב ששומר עליך. אתה תבריא".
דוד נותח כבר למחרת, והגידול הוסר. כעת, הוא ידע, צפויות לו סדרות של טיפולים כימותרפיים, שיתפרסו על פני כחצי שנה. "בשבוע הראשון בכל יום, מיום ראשון עד חמישי, קיבלתי טיפול במשך שש שעות, ובשבוע אחריו קיבלתי טיפול רק ביום רביעי למשך ארבע שעות, כך זה נמשך לסירוגין. לכל טיפול הלכתי לבדי, לא רציתי ליווי, היו פעמים בודדות שהגעתי לשם עם חבר. לא רציתי שיבואו איתי, שירחמו עלי. אז וגם היום, אני לא רוצה טיפת רחמים. הכול בסדר, והשאר בטיפול".
את ראש השנה "חגג" דוד בבית החולים. הוא כתב בפייסבוק על מחלתו כדי להימנע משרשרת שמועות והשערות שיעלו חבריו ומכריו הרבים. "התחלתי לקבל שיחות טלפון והמון הודעות, גם מהאקסיות שלי", מספר דוד, "לכולם עניתי בהומור ובציניות. ידעתי שתהליך ההבראה צריך להתחיל מבפנים, ממני. בסוף השבוע הראשון של הטיפולים התחילו תופעות הלוואי, וגם השיער נשר. ברגע שנגעתי בראש, ואחזתי ביד חופן שערות שנשרו, רק אז נפל לי האסימון שאני חולה סרטן. במהלך חודשי הטיפול, המוזיקה עזרה לי וליוותה אותי. עשיתי המון סטים של מוזיקה, זו הייתה הבריחה מהמציאות. עדיין הייתי בשנת אבל, ונהוג לא לשים מוזיקה רועשת, אבל אימא הבינה את הצורך שלי במוזיקה".
לצד המוזיקה, כפי שדוד מדגיש לאורך כל השיחה, הוא לא הפסיק להצחיק ולצחוק. "קראו לי 'ליצן' במחלקה", הוא מספר, "הייתי מסתובב עם האינפוזיה בין החולים, צוחק על המחלה, מצחיק אחרים, מדבר ומתחיל עם בחורות. ההומור היה חלק משמעותי שהקל על ההתמודדות. כשהציעו לי גראס רפואי, סירבתי. אמרתי להם שאני איש צבא, שאני לא נוגע בסמים ואני מוותר על זה. לא יכול להיות שאחרי שאני מעביר שיחות לחיילים כמה זה אסור, אקח גראס. הם היו בהלם ממני".
בנובמבר 2012 יצא צה"ל למבצע "עמוד ענן". דוד היה באמצע סדרת הטיפולים. "הרגשתי רע שאני לא שם עם החיילים שלי, ולמרות שהייתי מנופח וקירח, יצאתי לבקר אותם. חבר עזר לי, ופיצריות בעיר תרמו לנו פיצות, והגענו לסוללה עם 50 מגשי פיצה. ביקשו מהחיילים להסתדר בח', ואני באתי ואמרתי להם בחיוך 'ערב טוב, מיד כשאני אצא מזה, אחזור לקרוע לכם את התחת…', וחזרתי לבית החולים".
"עשיתי סרטן לסרטן"
"שבועיים אחרי שהפסקתי עם הכימו ראיתי זיפים קטנים של שפם, איך שמחתי", מספר דוד, "לזה קוראים רגעים קטנים של אושר. כשהגיע הרגע לשמוע מה מצבי, היו איתי אימא, אחי ושתי האחיות של אמי. הרופא הודיע שאין זכר למחלה, ושאני בריא. זה הרגע הנה באה השעה… הודיתי לכולם, במיוחד לבורא עולם ולאבא שלי. לקח לי כמה חודשים להתאושש מהמחלה, ולאחר מכן חזרתי לצבא לסגור מעגל, להוכיח לעצמי שגם אחרי מחלה אפשר לחזור לשגרה".
יש לך מסר שאתה רוצה להעביר למי שמתמודד עם מצבים קשים כאלה?
"לבן אדם יש בחירה. כשהוא מגיע לשפל בחיים, הוא זה שבוחר ולא מישהו אחר האם להישאר למטה או לקום. המשפט 'מה שלא הורג, מחשל' הכי מדבר אלי. אני בחרתי להתחשל, זה הפך אותי לאדם יותר טוב. אני לא מתרגש מדברים, לוקח הכול בפרופרוציות. המחלה והצבא עיצבו אותי, ואמרתי לעצמי שכנראה הייתי צריך לחלות כדי להגיע למה שאני היום. הבנתי שאחרי שאבריא, אני אגשים את עצמי, גם חוזר לצבא וגם נהיה די ג'יי ומתעסק עם המוזיקה שאני הכי אוהב בחיים. לולא המחלה, אני לא יודע אם הייתי מתמקצע. גם כשניגנתי בגיל 16, זה היה חובבני, פה ושם. הפעם קניתי ציוד מקצועי, עשיתי לוגו, צילומים, סטיקרים, והתחלתי לעבוד בכל מקום שאפשר לי. המקום הראשון היה הפאב 'שושנה', משם הגעתי לעוד מקומות: דופ, וקס, הפי דייז, שישה בר".
לפני כשנתיים השתחרר דוד משירות הקבע. גם היום הוא משלב את אהבתו למוזיקה עם עבודה אחרת. "החלטתי שאעשה מה שאני אוהב לצד ביטחון כלכלי", הוא אומר. "אני עובד בבית המלון החדש, מלון בוטיק 'סור לה מר', מול הלה- ממוניה, נותן שירות ללקוחות. הצבא נתן לי כלים איך להתמודד עם כל דבר, איך להיות שירותי, איך להתנהג, להתנהל, לנהל לוגיסטיקה, ואני אוהב את זה".
איפה אתה מתקלט?
"יש לי ליין בימי חמישי ב'שישה בר', אני מתקלט באירועים בלופטים, במסיבות בריכה, וכשמדובר באירוע גדול כמו חתונה אני מתקלט ביחד עם יניב בן זקרי. בסוף גם לזה אהיה בשל. 'כל דבר בזמן שלו', אימא אמרה לי, 'המזל יגיע עד אליך וזה יהיה מזל טוב'. אני אוהב לשמח, לחייך, ולא מוותר על המוזיקה. יש עבודה יום יומית לצד האהבה הכי גדולה. מכאן והלאה השמיים הם הגבול. אני רק יכול להרוויח".
יש לך חששות שהסרטן יחזור?
"אני כאן כדי להישאר, הוא לא יחזור. ואם כן, אז שוב אנצח ואבריא. קמתי לתחייה, ואני רוצה לעבוד, לחיות, למצוא את שאהבה נפשי. זה נשמע קלישאה שאומרים 'לחיות את החיים', אבל זה לא. סרטן זה לא גזר דין מוות, צריך אופטימיות וצחוק, אפשר לנצח, 'לתת לו בראש'. יש משפט שאומר: 'החיים קצרים מדי בכדי להתעורר בבוקר עם חרטות, אני מאמין שכל דבר קורה מסיבה כלשהי. אם אתה מקבל הזדמנות אחוז בה, אם היא משנה את חייך, תן לה'. אף אחד לא אמר שלנצח סרטן זה קל, החיים פשוט הבטיחו שזה שווה את זה".
לידים
"ידעתי שתהליך ההבראה צריך להתחיל מבפנים, ממני. בסוף השבוע הראשון של הטיפולים התחילו תופעות הלוואי, וגם השיער נשר. ברגע שנגעתי בראש, ואחזתי ביד חופן שערות שנשרו, רק אז נפל לי האסימון שאני חולה סרטן. במהלך חודשי הטיפול, המוזיקה עזרה לי וליוותה אותי. עשיתי המון סטים של מוזיקה, זו הייתה הבריחה מהמציאות. עדיין הייתי בשנת אבל, ונהוג לא לשים מוזיקה רועשת, אבל אימא הבינה את הצורך שלי במוזיקה"
בנובמבר 2012 יצא צה"ל למבצע "עמוד ענן". דוד היה באמצע סדרת הטיפולים. "הרגשתי רע שאני לא שם עם החיילים שלי, ולמרות שהייתי מנופח וקירח, יצאתי לבקר אותם. חבר עזר לי, ופיצריות בעיר תרמו לנו פיצות, והגענו לסוללה עם 50 מגשי פיצה. ביקשו מהחיילים להסתדר בח', ואני באתי ואמרתי להם בחיוך 'ערב טוב, מיד כשאני אצא מזה, אחזור לקרוע לכם את התחת…', וחזרתי לבית החולים"
