בחודש שעבר התקיים אירוע חגיגי בתיאטרון "הקאמרי", שציין עשר שנות פעילות לפורטל האינטרנט לגיל השלישי "מוטק'ה". בין המוזמנים נכחה מיכל ואקנין (73) מאשדוד, מנהלת הקהילה לחיפוש קרובים באתר, שזכתה לאות הוקרה על פעילותה. זו אינה הפעם הראשונה שמיכל זוכה לקבל הוקרה והכרה על פעילותה. לפני כשנתיים היא זכתה לקבל את מגן שרת הקליטה על פעילות התנדבותית מסורה ומתמדת למען עולים וסיוע לעולים חדשים בעודם מתמודדים עם חבלי הקליטה בישראל. את המגן קיבלה מידי השרה סופה לנדבר, שאותה קלטה כשעלתה לארץ.
מיכל נולדה באלג'יר. בגיל 12 עברה לצרפת. בתיכון למדה רוסית כשפה זרה, דבר שעזר לה מאוד שנים מאוחר יותר. בשנת 1969 עלתה מיכל ארצה, היא הגיעה אל קריית שמונה, ובסיום האולפן הופנתה לקורס מטעם קופת חולים של מנהלות משק ומטבח. בסיומו התחילה את שנת הסטאז', ונשלחה לבתי חולים ברחבי הארץ. באחד מבתי החולים הכירה אחות דוברת צרפתית, שהזמינה אותה אליה בשבתות. כך פגשה את בעלה, אשדודי שהיה החבר הטוב של האח. לאחר נישואיה, מצאה מיכל עבודה בבית החולים באר יעקב, אך רצתה בכל מאודה לעבוד עם עולים במרכז קליטה. שלוש שנים וחצי לאחר מכן היא אזרה אומץ ופנתה אל מרכז הקליטה בעיר, "בית קנדה", ובמשך 30 שנים היא עבדה במשרד הקליטה כיועצת לעולים. מאז פרישתה לגמלאות היא מתנדבת במשרד הקליטה, וכתושבת רובע ה' היא מתנדבת פעילה במנהלת הרובע.
החיפוש הראשון שלה היה במסגרת העבודה. בשנת 81' הגיע אל מרכז הקליטה זוג מרומניה. הבעל סיפר שיש לו אח שעלה לארץ בשנת 48', ולאחר חמש שנים הקשר נותק. הוא סיפר למיכל שאחיו עיתונאי. "התקשרתי לבית סוקולוב, בית העיתונאים, והם סייעו לי וגיליתי שהאח גר בטירת כרמל. מצאתי את הטלפון שלו, ואחרי יומיים האחים נפגשו אחרי שלא ראו זה את זה 40 שנה".
אל "מוטק'ה" הגיעה לפני כחמש שנים, כשהיא כבר מנהלת קהילה לחיפוש קרובים באתר בצרפתית. "מתי מתחילים לחפש אנשים?", היא אומרת, "כשאנחנו מתבגרים, כשאנחנו בפנסיה וכבר פנויים יחסית. אז מתחילים להיזכר בכל מיני חברים מהילדות, מהנערות, מהצבא ולנסות לאתר אותם". מיכל יצרה קשר עם הנהלת האתר, והם נתנו לה את ברכת הדרך. "ומאז נתקלתי באלף ואחד סיפורים, כל אחד והיופי והייחודיות שלו", היא אומרת. לצד חיפושים של חברי ילדות וצבא, מה שמרגש אותה הוא הצלחותיה לאתר ולאחד קרובי משפחה.
"ביום השואה פנתה אלי אישה, שלמרות שאימה נפטרה, היא חיפשה את האחות של האימא, את הדודה שלה, שסברו שנספתה בשואה", מספרת מיכל. "נכנסתי ל'יד ושם', לשמות של הסבא והסבתא של אותה אישה, שידענו שניספו, ומצאתי שם דף עדות שפורסם בשנת 1955 על ידי אישה. הייתי בטוחה שזו הדודה האובדת. מצאתי את הבן שלה בקריית אונו. מתברר שהיא עדיין חיה, היא בת 97 ולפני 30 שנה עברה לגור בפנמה עם בתה. שתי האחיות לא ידעו ולא חיפשו אחת את השנייה, והתברר שהן גרו קרוב אחת לשנייה, וזה ממש פספוס. הדודה אמנם חולת אלצהיימר, אבל הילדים נמצאים עם קרובת המשפחה בקשר הדוק".
התינוקת מקזבלנקה מצאה את אחיותיה
למרות הקדמה הטכנולוגית, יש עדיין המון אנשים שאינם יודעים לתפעל אתרי חיפוש. "לעתים מדובר רק בכניסה לאתר של בזק", מספרת מיכל. היא עצמה עובדת מול הפייסבוק, מול אתרים צרפתיים כמו "אדמת ישראל", שם היא מנהלת קהילה של חיפוש קרובים, מול אתרי גניאולוגיה, מול אתרים של יוצאי מרוקו ושל יוצאי אלג'יר, ובזכות עבודתה במשרד הקליטה יש לה אנשי קשר בארצות שונות כמו גרמניה ופולין. במסגרת חיפושיה היא הגיעה אל אנשים באוסטרליה ובהודו.
בין המקרים המרגשים האחרונים לאיתור קרובה, הפגישה מיכל בין אחיות שחיפשו את אחותן הקטנה 65 שנים. אותה תינוקת נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, ואימה מסרה אותה לזוג שכנים, חברים טובים שלה, שהיו חשוכי ילדים ועלו לארץ. לאחר מספר שנים סיפרה האם לבנותיה הגדולות על האחות. גם הן עלו בסופו של דבר לארץ, אך לא הצליחו למצוא את האחות הקטנה. הם ידעו מספר פרטים, פנו למיכל והיא בחיפושיה הגיעה עד לכפר במרוקו, לשכנה שהכירה את המקרה. את האחות האובדת מצאה בבת-ים.
איך מבשרים ידיעה כזו?
"תמיד צריך להיזהר, כי לא תמיד שני הצדדים יודעים את האמת. לכן חיפשתי את הילדים שלה, יותר קל לדבר איתם. דיברתי את הבת, והיא ידעה על מה מדובר. מי שפנתה אלי מתגוררת היום בהולנד, כשהיא שמעה שמצאתי את אחותה, היא טסה לארץ עוד באותו ערב. לאימא הביולוגית, שהיא בת 87, לא אמרו מיד שמצאו את הבת שלה. רצו לספר לה בעדינות. מכיוון שחלק מהמשפחה שומרת שבת, הם ארגנו מפגש בבוקר יום ראשון, ואז הבת ראתה לראשונה את האם הביולוגית שלה".
במקרה אחר, התברר כי אחד הצדדים, האב, כלל לא ידע על קיומה של בתו. "פנתה אלי אישה בת 48 שחיפשה את אביה הביולוגי. אמה נכנסה להריון בעודה רווקה, ואחרי שהיא נולדה, האם התחתנה עם מישהו אחר. האישה חשבה שבעלה של אמה הוא אביה, ורק בסביבות גיל 30 הסוד יצא החוצה. כל מה שהאישה ידעה על אביה הביולוגי זה את שמו, בערך את גילו, שהוא נולד באלג'יר ושבאיזשהו שלב עלה ארצה. מצאתי אותו בפריז, התברר שהוא היה פחות משנה בארץ ובכלל לא ידע שהאימא נכנסה להיריון. האב והבת נפגשו אחרי חודש, ומאז הם מקיימים קשר הדוק". את ההוכחה לכך ניתן לראות ולקרוא בפורום של הקהילה באתר, שם כתבה הבת למיכל: "אין מילה מספיק גדולה מתודה להביעה את הוקרתי על שמצאת את אבי הביולוגי. במשך 30 שנים לא הצלחתי בכל מיני דרכים, את כמו פיה טובה, במטה הקסמים הנפלא שלך מצאת את האבידה הגדולה והחשובה בחיי, אבא שלי! מאז חיי התהפכו לטובה מבחינת המשפחה שגיליתי לאחר שאבא שלי לא ידע מקיומי בכלל. גיליתי עולם של אחים, אחיות, אבא שלי ואשתו החביבה, ומשפחה גדולה ואוהבת גם בצרפת וגם בישראל. אני כמו סופרת, מרגישה שבזכותך נכנסתי למנהרת הזמן של חיי ומגלה את העולם הכי יפה שהיה חסר לי כל חיי, אבא שלי ומשפחתנו".
סגירת מעגל מרגשת נוספת שנעשתה בזכות מיכל, פורסמה לפני כחודשיים ב"ישראל היום". ברכה נקדימון הייתה תלמידה בכיתה ח' בבית ספר בתל אביב, כאשר שלחה מכתב עידוד לחיילת עברייה בשם רבקה קרשן, שהתנדבה לצבא הבריטי, והוצבה במצרים כחלק מהמאבק בנאצים. במשך שנתיים הן כתבו זו לזו, עד שלפתע נותק הקשר. ברכה שמרה את המכתבים, ואחרי 71 שנה בזכות מיכל, היא נפגשה עם ילדיה של רבקה, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים. מיכל שלחה מיילים לארכיון הציוני בירושלים ולמוזיאון הגדודים העבריים 'בית הגדודים', כאשר הגיע המידע ממוזיאון הגדודים העבריים, התגלה ששם נישואיה של רבקה הוא פינצ'ובסקי, ואף מסרו לה את שם בנה, מנחם, המתגורר בתל אביב. "מנחם היה מאוד מופתע לשמוע על ההתכתבות של אמו, אבל מאידך אמר שמאוד התאים לה לשמור על קשר חם עם אנשים ולכתוב. 'אמי אהבה אנשים ואהבה כל כך את המילה הכתובה', אמר. הוא הביע, כמובן, רצון רב לפגוש את ברכה ולהתוודע למכתבים", סיפרה מיכל.
האחים נפגשו אחרי 70 שנה
איחודי המשפחות שנעשו בזכות מיכל הם רבים. אחד מהידועים שבהם הוא איחוד שני אחים למחצה. לפני שלוש שנים פנה אל מיכל דב חידקל מחולון, שהיה אז בן 72, שחיפש את אחיו למחצה. "מצאתי את האח בראשון לציון", מספרת מיכל, "ולפני כשנתיים בסוכות עשינו מפגש משותף אצל האח המבוגר. כיום האחים לא עוזבים זה את זה ומנסים להשלים את כל התקופה שהלכה לאיבוד".
דב (דבל'ה) גולל בפני מיכל את סיפור חייו הסבוך, וביקש סיוע באיתור אחיו למחצה מצד אביו. כל שהוא ידע היה שם משפחתו של האח, ראש, ושככל הידוע לו האח מבוגר ממנו. חידקל ידע עוד לומר ששם אביהם המשותף היה זלמן ראש. דב חידקל, יליד תל אביב, בן יחיד לאמו, מעולם לא פגש את אביו הביולוגי, שעזב את אמו ואותו זמן קצר אחרי לידתו. בהיותו בן שנתיים שלחה אותו אמו, שהתקשתה לפרנס אותו מעבודתה במשק בית, לאחיה, חבר קבוצת כנרת. האח, שאיבד את משפחתו בשואה, שמח לקבל לחזקתו את אחיינו הקטן וגידל אותו באהבה. בגיל שבע, בעקבות ההפצצות בעמק הירדן או משום שמצאה זוגיות חדשה, הוחזר דבל'ה הקטן הביתה, לדירה הקטנה בתל אביב. לעת ערב הגיע הביתה גבר שלא הכיר. "מי זה?", שאל את אמו, "זה אבא שלך", הייתה התשובה. רק בגיל 25 נודע לו שזה אינו אביו הביולוגי.
אחרי פטירת אביו החורג, ב-1977, העז וביקש ממשרד הפנים העתק של תעודת הלידה שלו. שם היה כתוב ששמו הוא דב ראש, בנו של זלמן ראש. אחיו למחצה הוא משה ראש, יליד ראשון לציון. בהיותו בן שש התגרשו הוריו. על פי החלטת בית המשפט המנדטורי נשארה אחותו הצעירה עם האם והוא נמסר לאביו. האב זלמן, טייח במקצועו, יצא למסע נדודים בארץ להיכן שהוצעה לו עבודה בבניין, והילד איתו. בגיל עשר שלח אותו אביו לפנימיית הדסים, וכעבור כשנה, נשלח משה לדודתו, אחות אביו. כשהיה בן 16 בערך, לקחה אותו דודתו לתל אביב, לפגוש את אחיו למחצה בן השנתיים, דבל'ה, שנולד לאביו מאשתו החדשה. כשבגר, החליט משה לחפש את אחיו הצעיר דבל'ה, אך היה משוכנע ששם משפחתו ראש, ולכן לא הצליח לאתר אותו.
"כאשר מיכל חזרה אליי, והודיעה לי שמצאה את אחי, כמעט התעלפתי", סיפר דב. "התברר שיש לי אח בשם משה, שמבוגר ממני ב־14 שנה ושיש לו שלושה ילדים. עברו חמישה ימים עד שהתקשרתי למשה. אשתו הרימה את הטלפון וכשאמרתי לה ששמי דב'לה, היא מיד אמרה לי: 'קח את אחיך', ואחי ענה וישר שאל: 'איפה היית כל השנים? את פסח של אותה שנה כבר חגגנו, שתי המשפחות יחד. אחי כבר בן 88 ואני שמח כל כך שהגורל הספיק לזמן לנו פגישה עוד בחיינו".
האהבה הראשונה שלי
גם לבבות התאחדו בשנית בזכות מיכל. "פנתה אליי מישהי שכבר מצאתי לה חברי ילדות", מספרת מיכל, "היא נתנה לי שם ולא אמרה שזו הייתה אהבה שלה. לקח לי קצת זמן, אבל מצאתי אותו. היא הייתה אלמנה, הוא גרוש, ועכשיו הם ביחד. כמעט כל בוקר היא כותבת לי תודה, ומודה לי על החיים החדשים. היא כותבת לי שהיא לא מאמינה, והיא מרגישה כאילו היא בת 17. הם נמצאים עכשיו בטיול שורשים ברומניה. במקרה אחר חיברתי בין שניים שהיו בפלמ"ח. היא בחיפה, אותו מצאתי בניו-יורק, והם מתכתבים ביניהם".
חיפשת פעם מישהו שקשור אלייך?
"לפני שמונה שנים, כשעוד לא הייתי מנוסה בחיפוש אינטרנטי, חיפשתי את שלוש בנות הדודות שלי. כשעזבנו את אלג'יר הן נשארו שם, והקשר איתן נותק בשנת 1964. כשהתחלתי לחפש אותן עוד לא היה פייסבוק, אז פרסמתי הודעה באתר של חיפוש קרובים בצרפתית. ביום ההולדת שלי פתחתי את המייל וראיתי את הכותרת 'בנות דודות'. זאת הייתה אחת מבנות הדודות שלי. מישהו שמכיר אותה קרא את ההודעה שלי ואמר לה. התברר שאחת מבנות הדודות כבר נפטרה, והשתיים האחרות גרות בספרד. לפני שש שנים נפגשתי איתן, והיה מאוד מרגש. אחת מהן, מוניק, הגיעה לפני שנה עם בעלה ובנה לביקור בישראל. היא מאוד התלהבה ורוצה לחזור לביקור נוסף".
מיכל עושה את עבודתה בהתנדבות מלאה. בכל יום פונים אליה אנשים, וכשמקרה מסוים סוחף אותה, היא יכולה להקדיש לו מספר שעות ביום. כשאני שואלת אותה איך היא מספיקה גם להתנדב וגם לחפש קרובים היא אומרת: "כשיש רצון, אז מצליחים, וזה גם סימן לבריאות. מהפינה הצנועה שלי אני מגיעה לתוצאות, אבל בלי רייטינג כמו של צופית גרנט".
