שרה (שם בדוי) לא הצליחה להירדם השבוע יותר משעתיים-שלוש כל לילה, וגם זה בקושי רב. עיניה של שרה נפוחות מבכי תמרורים והיא נראית חיוורת כמו סיד. שרה, שעוברת בעצמה מסכת חיים בלתי אפשרית, הייתה חברה קרובה של אסתי וינשטיין, החרדית לשעבר שחזרה בשאלה והתאבדה באשדוד בתחילת השבוע. שרה לקחה קשה מאוד את המוות הטראגי של אסתי, ובכלל הדמיון בין שרה לאסתי הוא מדהים.
אסתי אומנם חזרה בשאלה ושרה "רק" התרחקה מחסידות גור לאחר תלאות שעברה עם בעלה (ועדיין נותרה חרדית לכל דבר ועניין), אבל השתיים היו חברות טובות לפני שנים ארוכות, ואף למדו ביחד בגיל התיכון.
שרה משתפת אותנו עם תחושותיה: "אסתי הייתה אישה מדהימה. אומנם לא הסכמתי איתה עם זה שחזרה בשאלה והציגה את עמדתה לעיני כולם, בזמן שלא ראתה את ילדיה מזה שנים ארוכות, אבל בשאר הדברים יש הרבה קווים מקבילים בין מה שעברנו. לאסתי קוראים בחסידות גור חולת נפש בגלל הדרך שבחרה, וגם עליי אומרים דברים דומים רק בגלל שהעזתי לקום ולצאת מהבית לאחר שבעלי התעלל בי בצורה קשה. מי שמעז להרים ראש, בסופו של דבר משלם את המחיר. הייתי מאוד רוצה לצאת בראיון עם פנים גלויות ולומר את אשר על ליבי, אבל אני יודעת שאשלם מחיר כבד. יש דמויות בחסידות גור שרוצים במותי, הם מסוגלים לרצוח אותי".
שרה מוסיפה ואמרת: "גם אני עברתי דרך ארוכה וכואבת. הילדים שלי החליטו להתנתק ממני, רק בגלל שקמתי והלכתי לאחר שנים של התעללות מצד בעלי. הם עברו ועוברים שטיפת מוח מצד בעלי והאנשים מסביבם. נולד לי נכד ורק לאחר מלחמה גדולה זכיתי לראות אותו. בכיתי מאושר, אבל מהר מאוד שוב היו אלה דמעות של עצב על מה שאני עוברת. אף אחד בעולם לא יכול לתאר לעצמו מה עוברת אישה שבעלה בשם התורה והחסידות מתנהג אליה כאל סמרטוט רצפה משומש, חובט בה מילולית על כל צעד ושעל, והיא יודעת שאם תחליט לחתוך, ילדיה ינדו אותה. כך מושכים את השנים, הכרית ספוגה בדם ודמע, ובסופו של דבר הילדים שיילדתי גידלתי וטיפחתי לא ידברו איתי. בסוף כשכח הסבל מול הבעל מכריע, קמים ומתכננים ללכת. חוויתי אלימות פיזית מילדיי בשם המשגיח הנערץ שלהם, ולמרות זאת התגעגעתי וחזרתי אליהם אחרי תקופה. שלוש שנים סבלתי שוב, ואז שוב כשל כח הסבל, ילדיי שוב לא מדברים איתי. כל מי שקורא את דבריי שידע – אימא אוהבת את ילדיה ומתגעגעת אליהם תמיד. אל תשפטו את אסתי, כנראה שהייתה במצב בלתי אפשרי, גם היא הלכה וחזרה כי לא יכלה להמשיך. ילדיי, אני אוהבת אתכם למרות כל הצער שאתם גורמים לי".
בשבוע שעבר הנכד של אחותה הבכורה של שרה התחתן בשעה טובה. שרה מאוד רצתה להגיע לשמוח עם אחותה ברגע המאושר של חייה, אך כמובן לא הוזמנה. שרה פנתה לאחות כשהיא בוכה: "אחותי היקרה, הגורית הצדקנית! הנכד שלך נכנס לחופה. חס וחלילה לא הוזמנתי, אני הרי מביישת אותך, אני מתגרשת, למרות שאני לבושה צנוע לפחות כמו בנותיך/כלותיך. חשבת פעם על קמצא ובר קמצא? אז תגידי לי את אם לא על זה חרבה ירושלים? ועל כמוך ושכמותך בית המקדש השלישי לא נבנה".
שרה אומרת לסיום: "אני רוצה להתגרש אבל בעלי מתעלל בי ולא נותן לי גט. אני מייחלת ליום לצאת לדרך חדשה, לעזוב את אשדוד להתחיל חיים חדשים".
"באשדוד ילדתי את בנותיי, ובעיר זו מתתי בגלל בנותיי"
הסיפור של אסתי וינשטיין היכה גלים ברחבי הארץ בשבוע האחרון. ביום ראשון בצהריים התגלתה גופתה בחנייה של האמפי פארק החדש, סמוך לחוף הקשתות. שישה ימים נמשכו החיפושים אחרי וינשטיין, תושבת אזור בת 50, עד שאזרח הבחין בגופת אישה בתוך מכונית, אותה מכונית פרטית שהחיפושים אחריה נמשכו בכל רחבי הארץ מספר ימים. וינשטיין פיזרה מסרים אובדניים בכל מקום, בעל-פה ובכתב, ובמרכזם השבר האישי שפקד אותה, כשנאלצה לפני כמה שנים להתנתק מבנותיה הבוגרות, ליתר דיוק משש מבין שבע בנותיה, ומנכדיה. בין היתר היא הותירה אחריה ספר לא ערוך, מסמך בן 183 עמודים, המספר בפירוט את סיפור חייה ומוקדש לבתה השלישית, היחידה ששמרה עמה על קשר, תמי.
ככל שעברו השנים, אסתי לא הצליחה להתגבר על הנתק משש בנותיה שסירבו לפגוש אותה. בגיל 50, כשהיא נראית צעירה מגילה, כבר היו לה 11 נכדים מ-7 בנות. בחודשים האחרונים פרסמה אסתי ז"ל פוסט ארוך וכואב על תחושותיה הקשות, כתוצאה מכך שרק לאחר שבתה החרדית ילדה, נודע לה על כך באקראי. אסתי לא הוזמנה לימי ההולדת של הילדים והנכדים, אך המשיכה לחזר אחריהן באופן אובססיבי ואף ברכה אותם באמצעות פתקים שהפיצה ברחובות בתקווה שיקראו. "היא הייתה מדויקת, איזה נכד נולד לה, ממי, תאומות שנולדו עכשיו והיא נקרעה עם זה שהיא לא יכולה לבוא ולבקר. היא הסתובבה עם תמונות שהיא הצליחה ללקט. כמו בלשית היא כל הזמן ליקטה עוד מידע, עוד מידע של היצירה שהיא הרימה. והיא לא מצליחה ליהנות ממנה", אמרה אחת מחברותיה. בחייה החילונים היא הצליחה מאוד יחסית, רכשה חברים, השכלה וקיבלה תפקיד מכובד.
בתה תמי סיפרה (בזמן שאימה נחשבה כנעדרת): "בחודשים האחרונים היא הייתה במצב נפשי מיוחד. הילדים מאוד כעסו על החזרה בשאלה שעשינו. אנחנו שבע בנות, שש מהאחיות שלי חרדיות קיצוניות, חסידות. במשך השנים אמא ניסתה ליצור איתן קשר ולא הצליחה. בחודשים האחרונים היא התחילה לכתוב ספר על כל מה שהיא עברה. הספר הזה פתח לה את כל הפצעים שהיא לא יכולה להתגבר עליהם. מאז שהיא כתבה אותו היא לא הצליחה לחזור לעצמה. היא כתבה שהיא מבינה שהילדים לא מוכנים להיות איתה בקשר בשום אופן, ולכן היא לא מסוגלת להמשיך יותר לשאת את זה".
ברכב היונדאי שלה, היא השאירה מכתב פרידה למשפחתה וחבריה הקרובים. וכך כתבה: "באשדוד ילדתי את בנותיי, ובעיר זו מתתי בגלל בנותיי. אני מבינה שאני חולה ותלותית ואני לא רוצה להמשיך ולהיות למעמסה עליכם. אל תשקיעו הרבה בטקס, משהו צנוע עם המון פרחים ותזכרו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי, וגם אם תגידו שאני אנוכית, אני מקבלת בהבנה את חוסר ההבנה שלכם".
וינשטיין פרשה מהעולם החרדי כבר לפני שמונה שנים, ואולם הציבור החרדי רועש ורוגש מאז היעלמותה לפני כשבועיים, גם מפני שהיא באה ממשפחה מוכרת ומיוחסת במיוחד, גם מפני שהמקרה מעורר שדים חברתיים בארונה של החסידות המרכזית בישראל, חסידות גור.
קבוצה אחרת שהסיפור מכה בה, ובאופן קרוב, היא קהילת היוצאים החרדים לשאלה, שאחת לתקופה מזדעזעת מבחירתם של "יוצא" או "יוצאת" לשים קץ לחייהם, פעמים רבות על רקע נתק משפחתי קשה מנשוא, כולל מילדים. בארגון היוצאים לשאלה הל"ל, שם התנדבה כיועצת תעסוקה והשתתפה בקבוצת תמיכה לאמהות, וינשטיין היתה מוכרת כ"אשה חזקה, מודל לחיקוי. לא ידענו עד כמה עמוק השבר שלה", אמרו בארגון.
סיפורה של וינשטיין הוא אישי, עדין, רב שנים ומורכב. יש בו כמה צדדים, ואין למהר ולהסיק מדוע התאבדה, או להפנות אצבע מאשימה, כפי שנעשה בימים האחרונים ברשתות החברתיות, כי מותה נגרם בידי קבוצה או יחידים מתוך הקהילה. אבל וינשטיין בחרה להניח על השולחן, עם מותה, נושא הנוגע לאלפי משפחות, ופעמים רבות באופן כאוב: "התקנות" של חסידות גור, קובץ הכללים הפנימי של הקהילה שנאכף בידי "מדריכים" צמודים ומטרתן להחיל פיקוח קשוח על יחסיהם של כל בני זוג, לרבות יחסי מין, בעיקר בשנות נישואיהם הראשונות. הפיקוח המיני של רבנים ומדריכים בשם האדמו"ר עולה שוב ושוב לאחרונה, בעיקר בבלוגים וקבוצות פייסבוק, ולפחות שלוש כאלה פעילות באחרונה ומפרסמות עדויות מתוך החסידות. הגילויים עולים גם מתחקיר שפורסם בעיתון "הארץ" מ-2012 על שימוש נרחב בכדורים פסיכיאטריים, הניתנים בידי רופאים בכירים, כדי לדכא יצר מיני אצל נערים.
"עושה כרצונו", זה שם הספר שהותירה אחריה וינשטיין כמסמך מחשב, ועובר כעת בין כתובות מייל של חרדים בהווה ובעבר. בספר היא מגוללת את סיפור נישואיה עם בעלה, את ניסיונה להתאבד כבר אז ("אעקוד את עצמי ולטובת כל המשפחה המכובדת והחשובה שלנו, למען לא ייגרם שום נזק נפשי וסביבתי מיותר"), ויש בו עדות על הנורמות המוכרות בכ–10,000 בתים של חסידי גור, חסידות שנמצאת במרכז החברה החרדית, ובמרכז החברה הישראלית.
וינשטיין מתארת את הפגישה היחידה עם מי שעמד להיות בקרוב בעלה, בזמן שהייתה בת 19: "את יודעת שבגור יש תקונעס (תקנות)", אמר וקולו רעד. 'הו, עכשיו יבוא ה'נאום' שסיפרו לי עליו, על כמה שקשה לשמור על כל התקונעס וכמה שזה חשוב ובלה בלה בלה', חשבתי לעצמי וריחמתי על הבחור הדק שמולי, יושב בכתפיים שמוטות, ידיו אוחזות זו בזו בקדמת גופו והוא מתנועע קמעה בחוסר נוחות… מראהו הכללי, הרחוק מלהיות מושלם, אך הנוגע ללב במבוכתו, גרם לי להרגיש נינוחה לידו. 'אני אסכים לשידוך כמובן', ידעתי באותו רגע באופן סופי. "אני מקווה שאת מודעת לכל הקשיים שיש בקיום כל החומרות של חסידות גור", התחיל את 'נאום החסידות' הידוע". אחרי נישואיהם הקפיד בעלה של וינשטיין לקרוא לה "בואי רגע", או "תגידי", ולא לנקוב בשמה הפרטי ("באותו זמן לא ידעתי מה פירוש המלה רומנטי, אבל הרגשתי בכל מאודי שהייתי רוצה לשמוע אותו מבטא את השם שלי על שפתיו. לפעמים הייתי הולכת אחריו בבית כמו צל ומדמיינת איך פתאום הוא מסתובב אומר את מילת הפלאים הזו").
כאשר ביקשה וינשטיין ממנו לקיים יחסים מעבר לפעמיים המותרות בחודש, הוא יצא מהבית להתקשר ל"מדריך" וחזר כעבור שעתיים. "הוא השתהה לרגע בפתח של הסלון, אפילו לא הישיר אלי מבט, וזרק לחלל החדר את המשפט שרדף אותי שנים רבות אחר כך, ועד היום: 'הרב אמר שלא מוסיפים ימים מלבד מה שהרב מגור קבע, שזה פעמיים בחודש וכבר עשינו את זה פעמיים החודש! לכן הרב אמר, שהחודש לא נעשה את זה שוב, והוסיף והורה, שאם תקבלי את דבריי, יופי! ואם לא שאלך לישון בסלון, ואם גם זה לא יעזור ותמשיכי להתעקש, אזי הרב פסק שאלך לישון בשטיבל. 'לילה טוב!', סיים כאב הפוקד על ילדו להיכנס מיידית למיטה כי השעה מאוחרת (…) הוא נכנס לחדר השינה ונרדם מיד ואני העברתי את הלילה בבכיות ויללות נוראיות". את הספר מסיימת וינשטיין בכך שחייה נחלקים לשניים, חיים של אישה עצמאית שבהם היא בחרה, ו"חיי האמהות שלי, הכואבים, המרוסקים לרסיסים, החבולים והפצועים". וינשטיין אף מתארת את הניכור של ילדיה וחוסר נכונותם לחדש אתה את הקשר: "חשבתי שמדובר בעניין זמני, אך השנים עוברות והזמן לא מרפא והכאב לא מרפה".
