דרכו של עולם ששני מנהיגים במקום אחד אינם מסתדרים, לא כן מצאנו אצל נשיאי ישראל כאשר הביאו את קרבנותיהם לחנוכת המשכן כל אחד ואחד ביומו, מתארת התורה שהביאו עגלה אחת, וביאר רבי עובדיה ספורנו, לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה בניהם, זוהי גדולתם של גדולי ישראל שיודעים לעשות דברים יחד ולחיות בשותפות הדדית.
ומבאר הרמב"ן שבעגלות הביאו הנשיאים את הסולת, השמן והקטורת לקרבנם, ולכאורה היה כל נשיא יכול לטעון שאין לו מקום לדברי הנשיא חברו, והסולת והקטורת שלו תופסים מקום אחד בלבד בעגלה, אך אף על פי כן מתארת התורה שכל שני נשיאים הביאו עגלה אחת והיה מקום לשניים, וכשם שבעגלות הם יכולים לשאת בעול מקום לשניים, כך גם בהנהגתם נושאים מקום לשני נשיאים, וכל זה מפני האהבה ואחווה שררה בניהם.
חודש סיוון אשר בו ניתנה התורה מזלו תאומים, וכתוב לרמז לישראל שישתדלו להיות כאחים תאומים לשכון יחד באהבה ואחווה, כי מבלעדי אחדות ושלום אי אפשר לקיים את התורה.
"ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום…". משה רבנו מצווה את אהרון לברך את בני ישראל, ומסיים במילים: "וישם לך שלום", ללמדך שהעיקר הוא השלום. ואף האדם העשיר בהרבה נכסים אם אין לו שלום בביתו, הרי אין בידו מאומה. כי אם אין שלום, ברכה מניין. וכדברי חז"ל: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה‘ יברך את עמו בשלום…". והנה אהרון הכהן, אשר לו נאה ולו יאה השלום, וכמו שאמרו חז"ל
"הוי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום, ורודף שלום", שאותו ציווה הקב"ה, לברך את בני ישראל בברכת השלום. מובא במסכת כלה רבתי: "שמונים אלף בחורים קוראים בשם אהרון יצאו אחר מיטתו", והם היו מאותם הורים שרצו להתגרש, ואהרון עשה שלום בניהם. שעליו נאמר: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כי כל המטרה באהבת הבריות היא לקרבם לתורה. ודרשו חז"ל על אהרון הכהן, שמעלת השלום הייתה אצלו מעל הכל. ככתוב בפרשת סוטה: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל…". היינו שאם אדם חושד באשתו שסטתה מדרכה, היה הולך לכהן וכותב על הקלף את שם ה' ומוחה אותו במים. אמר הקב"ה גדול הוא השלום ששם ה' שנכתב על הקלף ימחה על המים, בשביל להשכין שלום בין איש לאשתו. וה‘ יזכנו לאהבה ואחווה ושלום ורעות!
שבת שלום!
