ביום שני, ה-16.5, עברו 365 ימים מאז נפטרה הילדה אגם אביגיל אזולאי ז"ל בנסיבות טראגיות. אגם, ששיחקה עם בלוני מים בביתה, בלעה בלון אשר נכנס לדרכי הנשימה. במשך שעות ניסו הרופאים להחיות אותה, אך ללא הצלחה. אגם הותירה אחריה זוג הורים, נועה ואבי, וארבעה אחים, שכואבים את לכתה מדי יום.
במהלך השנה שיתפה נועה את אשר עובר עליה בפוסטים שהיא מפרסמת ב"פייסבוק". ביום שני היא כתבה: "היום, ה- 16.5.2016, היום התאריך הלועזי בו הלכת לי לפני שנה, קטנה שלי. אותה שבת עליזה, רק מתעוררים בבוקר, צוחקים, שותים שוקו חם, אכלת לך קורנפלקס והתענגת על כל כפית… ואז התחלת לשיר כאילו אין מחר, והחיוך הזה שעל הפנים, חיוך של אלוהים. אגם, אגם כמו הים היית, שקטה ורועשת יחד, היה בך כל מה שצריך להיות בבת מלך. רק אתמול עוד ישבנו, צחקנו, התחבקנו יחד, ופתאום אני זוכרת את כל המהומה, הרגע שבו קוראים לי לחדר להיפרד ממך קטנה שלי, שכולך צבועה באור לבן יפה כמו ביום היוולדך, ישנה את שנתך הנצחית. מתקשה לקבל את הפרידה ממך קטנה שלי, גידלתי אותך 6 וחצי שנים, נתתי לך את כל חיי, ועכשיו בלי לשאול אותי הוא מחליט שזהו, מספיק. אני זוכרת את הבד הלבן הזה, תכריכים שאיתו עטפו אותך, רציתי בשבילך את השמיכה הקטנה שלך הוורודה של 'הלו קיטי', אבל גם בזה לא שאלו אותי. רציתי לקלח אותך לפני שתגיעי לבורא עולם, שתהיי יפה כמו תמיד לכבודו, אבל גם לא נתנו לי. הרי אני אמא שלך, למה לא!? אגם, רק אתמול לפני שנה, רק אתמול, והיום אני ריקה, מנסה לאחוז במה שנשאר. אף אחד לא באמת מבין… רק מי שחווה את זה יודע, זה כאב שאין לו תיאור. אף אחד לא יבין כאב של אמא שאיבדה פרי יצירתה, הדרך עוד ארוכה להבין את גודל האבידה, ותמיד אזכור שאת היית הפרח הכי יפה שלי בגינה שטיפחתי, וכנראה אלוהים רצה להוסיף קצת צבע לשמיים, ובחר אותך, נסיכה שלי".
נועה מספרת כי יחד עם הכאב, הם בחרו בחיים, ועם כל הקושי, החליטה המשפחה לפעול ולעשות כל שביכולתה על מנת להזהיר הורים צעירים. "היו לנו המון עליות וירידות", היא אומרת, "אבל בחרנו למנף לעשייה ולעזרה לכלל הקהילה. אני חברה בארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים. הארגון מפיק סרט בשם 'אל תגידו לי זה לא יקרה', בהשתתפות גל גבאי ומיקי חיימוביץ', שגם היו באזכרה במלאת שנה לפטירתה של אגם. בכל מקום והזדמנות אני מדברת ומזהירה. בחרתי לעזור לאמהות חדשות ולאמהות הוותיקות שבינינו, להגן ולשמור על ילדנו מכל משמר, והכוונה היא גם להגדיל את קו המחשבה שלנו לדברים מסוכנים שנמצאים בבית שלנו, במבצר שלנו. רצף האירועים האחרונים גורם לי להבין עד כמה היום בשביל להיות הורה צריך תעודה. כן, זאת לא בושה. להיות הורה זה מקצוע, זאת אחריות בעלת משקל שניתנה לנו כאמהות. אני יוצאת וצועקת לכו ל למוד קורס החייאה! זו מתנה לדעת שאנו יכולות להציל את ילדנו, מה שאני לא הצלחתי, ולצערי בגיל 33 איבדתי ילדה".
נועה מספרת כי הורים רבים מתקשרים אליה ומתייעצים עמה. "אני עומדת להעביר הרצאות", היא אומרת, "לפתוח קבוצת הורים, כמו חוג בית. בעזרת השם אתחיל לפני חג שבועות, אתן הרצאות ואספר את הסיפור. הרבה מתייעצים אתי ושואלים מה לעשות.
אני לא יודעת הכול, אבל מתעקשת על כך שכל הורה חייב לעבור קורס החייאה".
כיצד מתמודדים אחיה של אגם?
"הם עוברים תקופות לא קלות, ירידה בלימודים, שואלים שאלות שמותירות אותך חסרת אונים. היא חסרה להם מאוד. בשולחן השבת הם שמים את הבובה שלה, מניחים לה צלחת, מדברים עליה, שרים לה שירים עצובים. הם אף פעם לא שמעו שירי דיכאון, ופתאום הילד שלי בן העשר, שר שירים כאלה".
כשמלאו לאגם שבע שנים, הגיעה אמה לקברה של בתה האהובה, וחגגה לה יום הולדת 7 עצוב במיוחד. "אנחנו מלאים בתקווה ואמונה שהיא במקום טוב", מספרת נועה, "אבל בחגים מאוד קשה לנו, אנחנו מוצפים בזיכרונות. בפורים הוצאנו מאה משלוחי מנות לנזקקים לעילוי נשמתה, הלכנו לקברה ושמנו את התחפושת האחרונה שלה. בפסח החלטתי לסדר את הארון שלה, כמו לכולם, ופתאום גיליתי כמה בלונים, שהיא כנראה החביאה, כדי שלא ייקחו לה. כשמצאתי את זה הרגשתי שאני מקבלת התקפת לב, צעקתי והילדים לא הבינו מה קורה. לא האמנתי, אני כל הזמן מתריעה מפני סכנת הבלונים, והם פה בבית, בארון שלה. אנחנו נמצאים רגע לפני חג שבועות, זה הזמן שמכירות בלוני המים בשיאן, ואני מזהירה כל הזמן כדי שהמודעות לסכנה תחלחל להורים, כדי שהסיפור לא יחזור על עצמו".
