בגמרא ראינו אין ספור פעמים שבעת צרה גוזרים על הציבור תענית, ומוצאים את התיבה לרחובה של עיר כדי שיתביישו מעונותיהם, דברי חז"ל אלה טופחים על כל פני אלה הנוהגים לטפול כל אשמה על חבריהם, הרי אם כל אחד ינהג כך מה תועלת תהא בתענית ובהוצאה התיבה?
וכאשר ראה אהרון שלא ירדה שכינה לישראל, הצטער ולא תלה את זה באחרים, והאשים רק את עצמו, עד בושת. מכאן עלינו ללמוד ולהתעורר לכל הפחות, ולדאוג בכל צרה שמא "ידנו שפכו את הדם הזה", לחשוש שאילולא חטאינו לא הייתה באה הצרה על הכלל, ואף אם רואים אנו בעיננו אחרים שחטאו בל נמהר לתלות האשמה בהם, שמא "שלי גדול משלהם".
ומכאן גם חיזוק נפלא לאדם העומד בפני ניסיון, יחשוב שאם יחטא בסתר בחדרי חדרים, הלא יגרום בזה נזק גדול ברוחניות ובגשמיות לכל ישראל, ובפרט לבני מקומו.
ברוחניות כיצד? ע"י תסור סייעתא דשמיא השומרת מחטא ומעבירה. בגשמיות כיצד? במעשיו מביא ייסורים וצרות על הכלל, והקולר לא יהיה תלוי בצווארו.
ישנו משל מתפללי בית כנסת עניים ראו בכל שנה את בית הכנסת של העשירים שהיו שמחים בשמחת תורה, לוגמים יין, ושמחים מאוד. נתקנאו בהם, ואמרו איך גם אנחנו נוכל לחלק ככה יין לכולם ולשמוח? הציע הגבאי של בית הכנסת, שכל שבת כל אחד יביא כוס יין ונמלא חבית שתוצב בפינה בבית הכנסת, כך עד שמחת תורה החבית תתמלא ביין וכולנו נוכל לשתות לשכרה.
כך כל שבת היו מביאים כוסות, שפכו אותם לחבית וחיכו לשמחת תורה, וכשהגיעו לזמן השמחה והריקודים פתחו את החבית, ונדהמו לגלות חבית מלאה מים.
הסתכלו באי בית הכנסת אחד על השני, והבינו מיד, כל אחד אמר לעצמו אם כולם יביאו יין, ורק אני יביא כוס מים, לא יקרה כלום, אך לא ידעו שכולם חשבו אותו הדבר ובסוף קיבלו חבית מים.
הנמשל, כולם יודעים שצריך לעשות מצוות ולתקן את המעשים הרעים, אך כל אחד מצפה שאחרים יתחילו במצווה, ואחרים יתקנו, ובינתיים הם לא עושים מאומה.
אם רוצים שכל העולם יתוקן עלי לדאוג בראש ובראשונה שאני יהיה כאן, אני ידאג לתיקון הזה, ואם כולם יחשבו כך, נוכל לקבל עולם מתוקן במעשים ומידות.
שבת שלום!
