טרם נישואי בני הזוג, העבירו הוריו של הבעל לו ולאחותו את זכויותיהם, במגרש גדול, במתנה. עם נישואיהם חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע, שכל רכוש שיש לצדדים במועד החתימה, או כזה שיתקבל בעתיד במתנה או בירושה על ידי מי מהם, יהיה רכושם המשותף.
ביחס למגרש נקבע, שהוא יישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, ייחשב בכל עת רכושו שלו, ולא ייכלל במסגרת הרכוש המשותף. עוד נקבע, שזכויות הבעל במגרש הן מלאות ומוחלטות, ולא יושפעו מבנייה, מהשבחה, או מכל סיבה שהיא. בנוסף, נקבע כי במקרה של פרידה בין בני הזוג, תהיה האישה זכאית לפיצוי קצוב בסך 25% משווי חלקו של הבעל בקרקע.
כעבור מספר שנים, הבעל חתם על תצהיר לפיו הוא מעניק מחצית מחלקו במגרש לאישה במתנה, ללא תמורה, וללא יכולת לחזור בו. האישה מצידה חתמה על תצהיר לקבלת המתנה (שווי המתנה 3 מיליון שקל).
עסקת המתנה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין
לימים בנו בני הזוג על המגרש בית, שנבנה לפני כחמש שנים, ולצורך בנייתו לקחו הלוואות, בסך כולל של מעל מיליון שקלים, כאשר שניהם רשומים כלווים, ושילמו דמי הוון. לא מכבר עברו בני הזוג להתגורר בבית עם ילדיהם, והזכויות במחצית המגרש נרשמו על שם הבעל בלשכת רישום המקרקעין. המחצית השנייה נרשמה על שם אחותו. לטענת הבעל, לאחר שהושלמה העברת הזכויות על שמו, הוא ביקש מעורך הדין שלא להמשיך בפעולות הנדרשות לרישום עסקת המתנה בינו לבין אשתו בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, הבעל נותר רשום כבעלים של מחצית המגרש, ואילו האישה לא נרשמה כבעלת זכויות במגרש. למרות זאת, בני הזוג חתמו שוב על אותם תצהירי מתנה, לפיהם הבעל מעניק מחצית מחלקו במגרש במתנה לאישה. כעבור כחצי שנה, כשהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, הגישה האישה, תביעות נגד הבעל, תביעת מזונות לילדים ותביעה רכושית. במסגרת התביעה הרכושית עתרה האישה לפסק דין הצהרתי, שיקבע כי היא בעלת מחצית מזכויות הבעל במגרש, ובבית שנבנה עליו.
טענת הבעל: תצהיר המתנה מבטל את כלל "כוונת השיתוף הספציפי"
לטענת הבעל, הוא רשאי היה לחזור בו מהמתנה שהעניק לאישה, מאחר שהמתנה לא הושלמה (לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין), וכן לאור "התנהגותה המחפירה". לדבריו, היא העלילה עליו כי הוא אלים ומסוכן, ואף טענה כי פגע מינית בבתם. בנוסף, טען הבעל שכל השנים שמרו בני הזוג על הפרדה רכושית מוחלטת, ואף בניית הבית מומנה בעיקר מכספי משכנתא שהוא פרע מחשבונו הפרטי, ובסיוע אמו וחבריו. לטענתו, האישה לא תרמה דבר לבניית הבית ואף לא התעניינה בו.
מנגד טענה האישה, שהבית, בשווי של 6 מיליון שקלים, נבנה מכספים משותפים של בני הזוג, ושהאישה הייתה מעורבת בבנייתו. כך, לדבריה, לא לחינם העניק הבעל לאישה מחצית מזכויותיו בבית במתנה.
בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתביעות האישה, קבע שמאחר וחל על הצדדים חוק יחסי ממון, ברור שכל הכספים, הנכסים והזכויות הפנסיוניות שצברו מיום נישואיהם ועד למועד הגשת התביעה, יחולקו ביניהם בחלקים שווים. לדברי בית המשפט, המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם מגיעות לאישה מחצית מהזכויות במגרש ובבית. לטענת הבעל, המתנה ניתנה לאישה, כל עוד השניים יישארו יחד. הבעל אף העיד, כי היה משלים את העברת הבית על שמה, לו הייתה חוזרת עימו לשלום בית. עם זאת, קבע בית המשפט, שהבעל לא הבהיר לאישה כי המתנה שהעניק לה היא בתנאי ש"תתנהג יפה", וודאי שלא הבהיר לה שהיא מותנית בכך שחייהם יישארו משותפים, ויעלו על פסים של שלום בית, שותפות וביטחון.
לטענת הבעל, העובדה שנחתם בין הצדדים תצהיר מתנה מחודש, ובו הצהירה האישה כי היא "מוכנה לקבל במתנה מחצית מחלקו של בעלי בנכס", מעידה כי לא ראתה את עצמה כבעלת זכויות במגרש. בית המשפט יצטרך להכריע בסוגיה המרתקת הזו בעתיד הקרוב.
