יום שני בצהריים. שרית וענונו החליטה לראשונה מאז שנכנסה להריון, לעלות לקברו של הבן האהוב בן וענונו ז"ל. במשך למעלה מארבעה חודשים היא התקשתה לפקוד את הקבר. "מרגע שידעתי שאני בהריון, ממש בערב ראש השנה, הרגשתי מצד אחד שמחה גדולה ומצד שני היה לי קשה מאוד לעלות לקבר של הבן האהוב שלי, עברתי סערת רגשות בתוך תוכי. בכלל, מצאתי דרכים נוספות להרגיש קרובה אליו", אומרת שרית.
בדיוק באותם רגעים שהיא סיפרה לבן על כך שבקרוב מאוד בת זקונים תצטרף למשפחה, היא קיבלה את הודעת הווטסאפ מכותב שורות אלה, בבקשה לאפשר לפרסם את הרגעים המשמחים האלה במשפחת וענונו, מול כל האבל והשכול. שרית התלבטה מאוד, ולאחר שהתייעצה עם הבעל האהוב אילן, קיבלנו את האישור לפרסם את הידיעה. "זה היה סמלי מאוד שבדיוק בזמן שאני עולה לקבר, אני מקבלת בקשה לפרסם בפומבי את ההריון שלי, והבנתי שכנראה זה הדבר הנכון לעשות", אומרת שרית בקול חנוק מדמעות.
את הטרגדיה של משפחת וענונו אין איש באשדוד שלא מכיר, וזה ממש לא מפתיע שבן, אחד משבעת חיילי גולני שנהרגו באסון הנגמ"ש בסג'עייה, הפך לאחד מסמליה של העיר תוך זמן קצר כל כך.
בן הותיר זוג הורים שבורים. האב אילן, איש עסקים מצליח, מעולם לא היה איש של דיבורים, אלא איש של מעשים, של נתינה, של חסד. מאז מותו של הבן הבכור הוא ממעט במילים עוד יותר, ובכל זאת בכל פעם שפוצה את פיו, אומר דברי אמת חיים.
מצד שני, ניצבת לה שרית וענונו (39), האמא הצעירה והמרשימה, שנאלצת להתמודד עם אסון שכזה, עם בן בכור שהיה מחובר אליה לחבל הטבור עד יומו האחרון. הם נראו כמו אח ואחות, כי בכל זאת שרית הביאה את בן לאוויר העולם כשהייתה בת 19 בלבד, ולא רק במראה הם היו דומים, אלא גם באישיות. היו מדברים 4-5 פעמים ביום בטלפון, בן היה מתייעץ איתה בכל דבר, משתף אותה בסודותיו הכמוסים וסומך על שיקול דעתה של האמא האוהבת והמחבקת. זה היה חיבור בלתי ניתן להתרה, חיבור שהתבסס לעיתים בהבנה עיוורת של מבט, של מילה, ושרית מרגישה עד עתה בודדה בעולם כשלקחו לה את בנה בכורה, את הנפש התאומה שלה.
ולמרות זאת, אילן ושרית מדדים קדימה, נאלצים להמשיך הלאה, כי יש עוד שלושה ילדים מדהימים שצריכים אותם בכל רגע, ולצד ההנצחה והזיכרון של הבן היקר והאהוב, צריך לאסוף את השברים ולהתחיל להתאושש.
ועכשיו הבשורה על ההריון הלא מתוכנן, שיצרף ב"ה בת נוספת לקן המשפחתי. אילן ושרית שמעו לא פעם מהקרובים אליהם את הבקשה להביא ילד נוסף לעולם, שיכניס להם קצת שמחה, שיגרום להם להיות עסוקים ולא לשקוע במחשבות בלתי פוסקות על הבן האהוב שהלך. "אני 
ואילן לא רצינו לשמוע על הריון, זה ממש לא היה בתכנון שלנו, וענינו לכולם שזה לא יקרה", אומרת שרית.
"מדובר בתהליך שישנה לנו את החיים"
יש דברים שקשה מאוד להסביר. למרות ששמרו, למרות ששרית עברה טיפול מורכב ברחם, היא נקלטה להריון. היא משחזרת: "התחלתי להרגיש מוזר, ובכל זאת ניסיתי להתכחש לזה שמדובר בהריון. התלבטתי כמה פעמים האם לקנות ערכה ביתית לבדיקת הריון, ובערב ראש השנה החלטתי שאני חייבת לקבל תשובה. עשינו את הבדיקה וגילינו שהתשובה חיובית. הייתי בהלם מוחלט, אילן התחיל לשמוח וברגע אחד התחושות שלו התהפכו. כשראיתי אותו שמח, זה שינה אצלי משהו, הבנתי שאנחנו הולכים לעבור תהליך שישנה את החיים שלנו, שיגרום לילדים שלנו לחייך, שיעסיק את כולנו. המשפחה המורחבת שלנו ממש צהלה, הם מתרגשים מאוד ומלווים אותי כאילו מדובר בהריון ראשון".
בכלל, שרית באמת חשה כי מדובר בהריון ראשון, בכל זאת חלפו 10 שנים מאז שהביאה את בן הזקונים לעולם, ועתה היא תצטרך לחזור יחד עם אילן להתעורר בלילות, להכין מטרנה ולהחליף חיתולים…
לפני מספר שבועות אילן ושרית התבשרו כי יש להם בת. למרות הרצון של כל הסביבה שלהם ליורש זכר, אילן ושרית מאושרים מאוד על הבשורה שהתקבלה: "מתחילת ההריון ביקשתי מהיושב במרומים שיהיה לנו בת, וזה משמח אותי מאוד שמה שביקשנו, קיבלנו. לבן אין תחליף, ולא הייתי רוצה שכל דבר יזכיר לנו את בן. אם זה היה בן, הוא היה עומד במבחן יומיומי, בהשוואה לבן, וזה דבר שלא קל להתמודד איתו. חוץ מזה, יש לנו בת יחידה ומדהימה, רון, שעושה חייל בימים אלה בצבא, ועכשיו ב"ה תהיה לנו גם בת זקונים. זה אושר גדול".
שרית נזכרת בדברים שבן אמר לה לפני שהלך לעולמו: "בן תמיד אמר לי שהוא רוצה אחות קטנה, הוא חזר על הבקשה הזו שוב ושוב, ואני הייתי עונה לו בצחוק: 'אתה כבר גבר, עוד מעט תהיה לך ילדה משלך'. השמחה שלי היא שעכשיו אנחנו ממלאים את בקשתו, אחות קטנה תצטרף למשפחה. לצערי היא לא תזכה לפגוש את בן, אבל היא תלמד להכיר אותו ואת המורשת שלו. בן לא נמצא פיזית בבית, אבל דמותו נמצאת בינינו בכל רגע בחיים".
לצד השמחה המאופקת, שרית מתארת תמונת מצב קודרת של כאב וגעגועים שמלווים אותה יום-יום, שעה-שעה: "אם חושבים שהכאב הולך ויורד עם הזמן, זו טעות גדולה, הקושי רק הולך וגובר. אין יום שאני לא חושבת על בן, מדמיינת לעצמי שהוא חוזר, שדלת הבית נפתחת ובן נכנס פנימה עם החיוך המיוחד שלו. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל כל יום אני מרגישה שהוא יחזור בסופו של דבר. בן חסר לי ברמות מטורפות. הגעגועים לא מרפים, הכאב הופך לחד יותר".
