תעלומה נוראית: 593 ישראלים נעלמו ומוגדרים נעדרים – איפה הם?

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם בתחילת השנה, חושף תמונה כואבת ובלתי נתפסת: מאות ישראלים רשומים כנעדרים, לעיתים עשרות שנים אחרי שנעלמו. מאחורי כל מספר עומד אדם, משפחה שמחכה, תקווה שנשארה תלויה באוויר, וסיפור חיים שנקטע פתאום, בלי סיום

לפי הנתונים, נכון לחודש יוני 2024 (הדו"ח הוגש ב-2025), במשטרת ישראל רשומים בין הנעדרים יש ילדים קטנים שנעלמו באור יום, נערים שיצאו מביתם ולא שבו, מטיילים שהלכו לאיבוד, וקשישים שנעדרו מביתם בשל בלבול או דמנציה. יש גם אנשים שנעלמו בנסיבות מסתוריות לחלוטין, והשנים שעוברות לא מקרבות את הפתרון – רק מעמיקות את הפצע.

אחד המקרים הבולטים והכואבים הוא זה של מוישי קליינרמן, נער חרדי בן 16 ממודיעין עילית, שנעלם במרץ 2022 לאחר שנסע לבדו להר מירון. מאז חלפו למעלה משלוש שנים, והחקירה עברה עליות ומורדות, גלגולים רבים, אך מוישי לא שב. החיפושים אחריו הפכו למבצע לאומי של ממש, שכלל אלפי מתנדבים, יחידות חילוץ, חוקרים וצלמים שסרקו כל שביל וכל נחל בגליל.

במהלך השנים נבדקו כיוונים שונים, נעצרו חשודים ואף נמצאו ממצאים חלקיים, אך אף לא תשובה אחת שלמה. הוריו של מוישי, שושנה ומנחם, מסרבים לוותר. “יש ימים שאתה לא מצליח לנשום מרוב געגוע,” סיפרה אמו באחד הראיונות. “אבל אני מאמינה שהוא יחזור. אני חייבת להאמין". הסיפור של מוישי הוא לא רק סיפור של נעדר, הוא סמל לכאב המתמשך של מאות משפחות בישראל שחיות בין תקווה לייאוש, בין אמונה למציאות שלא משתנה.

ולצד מוישי, יש גם את סיפורה המצמרר של היימנוט קסאו, ילדה בת 9 שעלתה לישראל מאתיופיה ונעלמה מבית משפחתה בצפת בפברואר 2024. היימנוט נראתה לאחרונה כשהייתה בדרכה לחוג אחר הצהריים, ומאז לא חזרה. החיפושים אחריה נמשכו ימים ולילות, מאות מתנדבים פשטו על אזור היעלמותה, הוקמו חמ"לים והמשטרה פתחה חקירה נרחבת. אך עד היום, גורלה לא נודע.

הסיפורים של מוישי ושל היימנוט הם לא רק טרגדיות פרטיות, הם תזכורת לכך שמאחורי המספרים היבשים מסתתרים חיים שלמים שנקטעו, ילדים שהיו אמורים לגדול, והורים שהפכו לשבר של עצמם. כ־75% מהנעדרים שתיקיהם עדיין פתוחים הם גברים או נערים, ורק כרבע הן נשים או ילדות. אחד מכל עשרה מהנעדרים הוא קטין, ואחד מכל עשרה נוספים הוא קשיש מעל גיל 70 – שתי קבוצות שמוגדרות על ידי המשטרה כ"בסיכון גבוה".

מאז קום המדינה נפתחו יותר מ־92 אלף תיקי נעדרים. רישום מסודר של נתונים החל רק בתחילת שנות ה-2000, אך גם כיום מתברר כי רוב תיקי הנעדרים שנשארים פתוחים לאורך זמן, נגנזים לבסוף. לפי הנהלים, ניתן לגנוז תיק נעדר לאחר חמש שנים ממועד ההיעדרות, אם מוצו כל האפשרויות ולא נותרו קצות חוט. בפועל, כמעט כל התיקים נגנזים בשלב זה.

הדו"ח מציין כי המידע באתר המשטרה אינו מלא: רק 58% מהנעדרים שתיקיהם עדיין פתוחים מופיעים שם, כלומר כ־344 שמות בלבד מתוך 593. מאחוריהם עוד 249 נעדרים ששמם כלל לא מפורסם לציבור, חלקם ילדים, חלקם אנשים בוגרים שלא הוחלט לפרסם את פרטיהם מסיבות שונות. באתר המשטרה מופיעים פרטים על כל נעדר, תמונה, תאריך היעלמות, המקום שבו נראה לאחרונה, ותיאור חיצוני קצר. מתחת לתמונה, המספר היבש הזה מקבל פנים. הוא הופך לבן אדם.

לפי הדו"ח, בכל שנה נעלמים בישראל בין 4,000 ל-5,000 איש – אך כמעט כולם נמצאים. כ-80% מהם מאותר תוך פחות מ-24 שעות, ועוד 19% בתוך ימים ספורים. רק במקרים נדירים, הפחד הגדול מתממש. עם השנים, רשימת הנעדרים הארוכה הפכה לשיקוף שקט של החברה הישראלית כולה: יהודים, ערבים, עולים חדשים, צעירים וקשישים, כולם יחד מתחת לסטטיסטיקה היבשה. לפי הנתונים, 76% מהנעדרים הם יהודים או שמוצאם לא ידוע, וכ־24% הם בני מיעוטים.

הדו"ח של הכנסת לא נכתב כדי לעורר רגש, אבל אי אפשר לקרוא אותו בלי להרגיש. הוא מלא במספרים, בטבלאות, באחוזים, אך כל שורה בו היא סיפור אנושי אחד שנשאר פתוח.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

עוד כתבות שיעניינו אותך

Back to top button

תפריט נגישות