פרשת ויקהל פותחת במילים: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". משה רבנו, לאחר מעשה העגל, בוחר להתחיל מחדש – והצעד הראשון הוא לא בניית המשכן, אלא כינוס העם.
המדרש אומר: "גדול השלום – שהמשכן לא נבנה אלא מתוך קהילה". הקב"ה מוותר על כל פרט, כל תוכנית, כל זהב וכסף – אם אין חיבור בין האנשים.
המילים "ויקהל משה" מהדהדות בדור שלנו – דור של רשתות, קבוצות, וואטסאפים, אבל לפעמים בלי לב אחד. התורה מלמדת אותנו שהקדושה מתחילה לא בפרטים – אלא באחדות. רק כשיש "עדת בני ישראל" – יכולה להיות שכינה.
הציווי על השבת בא מיד אחרי: "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש". למה דווקא כאן? כי גם כשאנחנו עסוקים בעשייה ובבניין – צריך לדעת לעצור, להתחבר פנימה, לא ליפול לעשייה בלי נשמה. השבת מאזנת את כל העשייה.
ואז – מתחילה ההתנדבות. "ויאמר משה… קחו מאיתכם תרומה". לא צו, לא חיוב. כל אחד ואחת – מהלב. אין כפייה, יש נתינה. כל עם ישראל – נשים, גברים, חכמים, פשוטים – כולם נרתמים.
וכשיש אחדות, כשהלבבות פועמים יחד – אפילו הזהב הופך קדוש.
לקראת פסח, זו גם שבת פרה – מזכירה לנו את הצורך להיטהר, להתכונן. לא רק פיזית, אלא פנימית. מי שרוצה לצאת לחירות – צריך להתאחד, להתכוונן, ולהיטהר.
שנזכה לבנות גם אנחנו את ה"משכן" שלנו – בית של אמונה, של שלום, ושל חיבור אמיתי.
שבת שלום ואחדות,
אריה קהלת.