רומי, דורון ואמילי חזרו משבי אויב, שמחה לצד צער וכאב, וסבתא של רומי במקום להוקיר תודה לממשלה… מוצאת לנכון להודות לערוצי התרעלה… וביום הזה בו אנו שמחים, כדאי שלא נשכח את מאות המרצחים. אלה ששוחררו בעסקה מופקרת וקשה, שטנים עם ידיים מגואלות בדם ששוחררו על פי דרישה.
ונכון שאם הייתי חלילה חלק ממשפחת החטופים… הייתי מוותרת על ירושלים כדי לקבל את ילדי ולחזור לימים היפים. אך מהמקום בו אני נמצאת הכל נראה שחור… העסקה הזאת תוביל אותנו אל מעמקי הבור. שחרור מחבלים עם דם על הידיים יביא עלינו את השביעי לאוקטובר, כפל כפליים.
אכן אין שמחה כמו לחזות בפדיון שבויים… הלב מתרחב בריאותינו את ראשוני משוחררי העסקה ארצה מגיעים. אך הלב גם מחסיר פעימה כשאתה רואה את המוני העזתים צועקים ברחובות… משולהבים, מלאי שנאה, נוחבות לכל דבר , מבטיחים שהשביעי לאוקטובר הוא קדימון לבאות.
אתה רואה את אותם, "בלתי מעורבים" "צמאי דם"… מוות לכל יהודי באשר הוא, זו מטרתם. אז אם הוכרחנו על ידי נשיא ארה"ב הנכנס, לחתום על עסקה כה מופקרת ומזוויעה… לפחות שנשכיל להגן על תושבי המדינה מעוד שואה.
עונש מוות למחבלים הוא צו השעה… די להאכיל את המפלצות בבתי הכלא, לטפח אותם לקראת העסקה הבאה. די לתת להם לבנות את בתינו, ולחכות כמו טיפשים לפיגוע נוסף… הם נמצאים בתוכנו ואף לא אחד מהם מפשע חף, הם פצצה מתקתקת בכל מקום בו הם נמצאים, מטרתם היא אחת ויחידה, מוות ליהודים.
אל לנו להתבלבל משמחת השיבה הביתה של השבויים… יש לנו עסק עם חיות אדם, יצירי שטן, שחפצים לקצר לנו את החיים.
אז כשישוב אחרון השבויים אל הארץ והקרנבל יידום… הפסקת אש מדומה תיכנס לתוקף, ודומה יהיה שאנו בחלום. אל תשכחו שעם הנבלות האלה, לעולם לא יהיה שלום. אל תשכחו לעולם מה עשה לנו העמלק הזה בשבת השחורה… אל תשכחו כמה חיילים לקחה מאיתנו המלחמה הארורה.
לזכור ולא לשכוח.
לזכור ולא לסלוח.