השכנים של פעם היו יושבים ביחד בלילה לשתות כוסית, או שתיים… יושבים עד השעות הקטנות, שומעים מוסיקה טובה ושותים לחיים.
היום הכל לא דומה, הכל השתנה… בכל אופן, בבניין בו אני גרה, אצלנו בשכונה. ממש ברגעים אלה כשאני כותבת את הטור הקבוע… איזה שכן קודח לי מעל הראש, וגורם לכל הבית שלי זעזוע.
וככה זה כמעט בכל יום, מחליפים מטבחים, שוברים קירות, מחליפים ריהוט, משנים ריצוף, כל היום קדיחות וחפירות. ויש את השכנים ששומרים על בית לתפארת… אבל מחוץ לדלת אמותם הכל נראה אחרת. הם ישימו שקיות של זבל מחוץ לדלתם, הם לא רואים אף אחד חוץ מאשר את עצמם.
כשהשער של החנייה לא נפתח הם ישתמשו בכוח, בלי מחשבה יתרה… למרות שהם שילמו מכספם על תיקון השער בפעם שעברה. הם לא ישמרו על הניקיון, ותמיד יתלוננו על המנקה שלדעתם לא עושה טוב את עבודתו…כאלה הם, חושבים שבגרושים שהם משלמים למנקה, הם קנו אותו.
בסעיפי שכנות טובה נכתב, שיש להקדים שלום עם חיוך רחב… אבל מה לעשות שיש שכנים, כשאני רואה אותם, יומי נחרב. לא להרעיש בין שתיים לארבע, בימינו זו המלצה בלבד… החיים השתנו, השעות השתנו, וכל שכן חי כאילו הוא לבד. כשדיברו השנה על אפשרות לשבת במקלט כמה ימים עם כל השכנים… נשבעת לכם שהייתי מעדיפה לחכות בבית למתקפת האירנים.
המחשבה לחלוק את אותו אזור צפוף עם חלק משכני… גורמת לי לחשוב שעדיף לחטוף טיל מאויבי.
