כל מי שרואה את דניאל (שם בדוי) לא יכול שלא להתרשם מהנוכחות והחיוך של האדם הצעיר שעומד מולם, אך מעטים יודעים כי חייו של דניאל עברו טלטלות רבות ושנים רבות היה במקומות הכי נמוכים שאפשר להיות ורק בעזרת אהבה אחת גדולה, דניאל מצא את עצמו במקום אחר כשהוא גם דואג לעזור לאחרים שעברו את מה שעבר.
למרות שהיה תלמיד מוכשר ונער חברותי, בגיל 14 הוא החל להסתובב עם חבורה בעייתית של צעירים ללא מסגרת ובמהירות גם הגיעה ההתדרדרות. “לא עזרו התחנונים של ההורים, לא עזרו המורים וצוותי הרווחה, פשוט העולם הזה קסם לי, זה מילא אצלי חוסר בחיים. זה התחיל בסיגריות ואז גראס. אמרתי לעצמי שזה שטויות, שזה לא מסוכן” הוא מספר לעיתון "המגזין". אך המעבר לחומרים קשים הגיע במהירות מפתיעה. “בגיל 16 כבר הזרקתי. כל מה שרציתי היה לברוח מהמציאות ולהיות חלק מהחבורה”.
לפעמים הייתי מחטט בפחים כדי למצוא משהו לאכול. באחד הימים מצאתי שקית עם קצת לחם ישן, וזה היה הארוחה שלי לאותו יום"
עם ההידרדרות, דניאל איבד את כל מה שהיה לו. הוריו, שגילו את ההתמכרות, ניסו בתחילה לעזור אך לבסוף הרימו ידיים. “הייתי גונב מהם כסף, משקר בלי סוף. הם הפסיקו לדבר איתי כי כבר לא יכלו להתמודד עם הכאב". הוא מצא את עצמו ברחובות, בלי בית, בלי החברים "מהחבורה" שדרדרה אותו ועם התמכרות שמכתיבה את כל מהלך חייו.
“אני זוכר לילה אחד במיוחד,” הוא משתף. “היה חורף, והיה לי קר כל כך. ישנתי ליד פח אשפה בחניון נטוש. אנשים חלפו על פניי, הסתכלו ואז המשיכו ללכת. זה היה הרגע שבו הרגשתי שהפכתי לבלתי נראה". אבל זה לא היה הלילה היחיד. דניאל מספר גם על ימים שבהם הסתובב בין בניינים נטושים בחיפוש אחר מקום להתחבא מפני הגשם או הקור. “פעם אחת מצאתי חדר מדרגות פתוח וניסיתי לישון שם. באמצע הלילה השומר מצא אותי והעיף אותי החוצה. לא היה לי לאן ללכת". הוא גם זוכר רגעים של רעב קשה. “לפעמים הייתי מחטט בפחים כדי למצוא משהו לאכול. באחד הימים מצאתי שקית עם קצת לחם ישן, וזה היה הארוחה שלי לאותו יום".
דניאל נזכר גם ברגעים מסמרי שיער של חייו כאדם מכור. “הייתה פעם שבה התעלפתי באמצע רחוב אחרי שהזרקתי מנה. התעוררתי בבית חולים ולא ידעתי איך הגעתי לשם. הרופא אמר לי שזה נס שאני חי".
לא פחדת למות?
"לא ממש. אתה חי בעולם אחר, מנותק מהחיים והמציאות. אתה רק מחפש את המנה הבאה שתביא לך את הריגוש. אולי בתת מודע חשבתי שלמות זה גם סוג של ריגוש. היו מספר פעמים שראיתי את המוות בעיניים אם זה בגלל חוב לסוחר סמים שפיצץ אותי במכות. או שכמעט קפאתי למוות באיזה בניין נטוש בחורף. מי שנכנס לעניינים האלה שידע שהחיים שלו יתקצרו".
נקודת המפנה בחייו הגיעה כשהיה בן 19. הוא פגש את אנה (שם בדוי), בחורה בגילו שעבדה באחד ממוקדי הסיוע לחסרי בית. “היא הייתה כל כך שונה מכולם. היא לא שפטה אותי. במקום זה, היא שאלה אותי שאלות אמיתיות, ניסתה להבין אותי". אנה לא ויתרה עליו. היא עודדה אותו להצטרף לתוכנית שיקום וביקרה אותו באופן קבוע. “היו ימים שלא רציתי לקום מהמיטה, והיא פשוט הגיעה ואמרה לי, ‘אני כאן ולא אלך עד שתקום'”. בתמיכת אנה והצוות המקצועי, דניאל התחיל תהליך ארוך וכואב של גמילה.
כיום, דניאל חוגג ארבע שנים של ניקיון מסמים. הוא סיים תיכון במסגרת תוכנית מיוחדת, התקבל ללימודי עבודה סוציאלית ומקדיש את זמנו לסיוע לצעירים במרכז שנמצאים במקום שבו הוא היה. “אני רוצה שהם ידעו שיש תקווה. שגם אם אתה בתחתית, אפשר לעלות למעלה".
דניאל ממשיך להתמודד עם אתגרי היום-יום, אך הוא מצא מטרה ומשמעות בחייו. “אני לא שוכח מאיפה באתי, אבל אני לא נותן לזה להגדיר אותי. אני מגדיר את עצמי מחדש, כל יום מחדש".
