שיחת טלפון אחת הצילה את חייה של לוחמת מג"ב סמ"ר לינוי הררי ב-7 באוקטובר. אם נדייק שתי שיחות הצילו את חייה פעמיים באותו היום בהפרש של פחות משעה. את שתי השיחות היא קיבלה מאמא שלה אפרת. הסיפור המצמרר הזה מסופר לראשונה לאחר שנה מהאירוע.
סמ"ר לינור הררי (22), היא לוחמת מג"ב בדרום וגרה בישוב ליד אשדוד. היא הבכורה, ויש לה עוד 4 אחים ואחיות. לינור שירתה ב-7 באוקטובר בבסיס יד מרדכי. כשהכל התחיל היא בכלל ישנה בביתה. אבל מאותו הרגע שהחלו האזעקות היו חייה לפחות פעמיים בסכנה אמתית, ואלמלא השיחות של האם רפת, אולי הריאיון הזה לא היה מתרחש כלל.
אבל בואו נחזור שנה אחורה. "ב-7 באוקטובר", מספרת לינור. "הייתי בבית. ישנתי. פתאום החלו אזעקות, הייתי אז הייתי מפקדת בסיירת משמר הגבול דרום התקשרו אליי ואמרו שאני מוקפצת וידעתי שאני צריכה להגיע מיד לבסיס יד מרדכי".
לינור ממשיכה: "עלית על מדים ונסעתי עם הרכב של ההורים, ולא הבנתי את גדול האירוע. לא הבנתי שמדובר במחבלים בתוך שטח הארץ. הגעתי לכיכר הסמוך לישוב 'אור הנר' שמשם אפשר או לפנות ימינה לאור הנר ולהגיע לבסיס או להמשיך ישר דרך שדרות".
ואז הגיעה השיחה מצילת החיים הראשונה מהאמא: "בדיוק אז, יד של השגחה עליונה קבלתי טלפון מאמא שלי אפרת, שמשום מקום אמרה לי: "אני מבקשת ממך תיסעי דרך אור הנר". בלי להסביר. לא הרגשתי צורך לשאול אפילו למה, ונסעתי כפי שביקשה. כך נמנעתי ממפגש ודאי עם המחבלים באזור שדרות, הייתי מגיעה בוודאות לעימות ישיר מול המחבלים".
אז אמא שלך הצילה אותך?
"חד משמעית. אמא שלי הצילה אותי, אבל פעמיים".
פעמיים? איך?
"תשמע בהמשך".
גם אתם מיד תבינו איך. לינור מתארת מה קרה משם: "פניתי לאור הנר דרך השדות ולקראת ההגעה ליד מרדכי, כ- 300 מטר מהצומת, לפני ההגעה לבסיס, אמא שלי שוב מתקשרת אליי ושואלת מה איתי. השיחה גרמה לי להאט כדי לענות לה. ברגע שניתקתי. אר פי ג'יי, פגע בעמוד ממול. פגע במקום שאם הייתי ממשיכה במהירות הרגילה, היה פוגע בי. ההאטה בעקבות השיחה הצילה אותי שוב".
אז אמא שלך ממש ראתה את הנולד
"אמא שלי מדהימה. יש לה אינטואיציות מדהימות. אישה מיוחדת. היא אישה צדיקה. אני לא אתפלא אם זו הייתה יד אלוהים שגרמה לה להתקשר ולהציל את חיי"
בצומת לינור עצרה וראתה קצין מיהלום, שביקש שמישהו יתלווה אליו לשדרות. לינור: "מישהו זרק לי אפוד ונסענו. אליי הצטרפו איתי ודימה שניהם לוחמי מג"ב מדהימים שבאו אחרינו. לפני צומת שדרות פרקנו מהרכב. היינו סך הכל 7 אנשים. 3 לוחמי מג"ב ועוד לוחמי יהלום. לידנו עצר אזרח פצוע שאמר ירו עליי מחבלים, חברים שלי שם תעזרו להם".
חבורת הלוחמים הקטנה והאמיצה החלה ללכת רגלית לכיוון האזור שהאזרח הראה להם. לינור מתארת את רגעי ההיתקלות: "המשכנו לכיוון הצומת רגלית. לכיוון ניר עם. אנחנו היינו בצד ימין והמחבלים היו בצד שמאל הכביש. נתקלנו בהם כ-20 מטר מהם".
ממש קרב פנים מול פנים
"בהתחלה לא ראינו אותם כי הם התחבאו בשיחים. אחרי שזרקו רימונים ראינו אותם והתנהל קרב. התחלנו ירי לכיוון המחבלים. אתה לא מבין תחילה לאן אתה יורה. ואח"כ אחרי הרימון זיהינו אותם, היו שניים שצעקו "אללה ואכבר" וחיסלנו אותם. הנטרול הזה מנע מהם להמשיך לחסל אנשים".
עברה שנה מאז. את זוכרת כאילו זה היה הרגע
"אמת. כל משמרת שאנחנו עולים אין מצב שלא מדברים בה על השביעי באוקטובר. זה מרגיש כאילו זה היה אתמול. זה לא עוזב אותנו. אנחנו עוברים באזור הזה של ההתקלות. בהתחלה הנשימה הייתה נעתקת, אבל אח"כ אתה מחייך דווקא, כי אני יודעת שהצלחנו".
תצליחי פעם להתגבר על זה?
"לעולם לא. לא נשכח ולא נסלח. להפך אני רוצה לזכור טוב טוב את מה שקרה".
