צלחת עם ספגטי ובמקרה הטוב שניצל, היו השיא שלי בראש השנה, עד לפני 3 שנים. פה ושם הגזמתי עם איזה משהו מתוק בכדי לספר לעצמי שאני בכל זאת פותח שנה בצורה מתוקה… אבל הכל לא היה מתוק. הכל היה חמוץ. אומנם מרצון, אבל הטעם היה של החמצה. עוד שנה לבד. יש ילדים ברוך השם (אצל האמא שלהם) אבל בעיקר יש אותי עם עצמי. ולפעמים עצמי איתי.

לא פעם הייתי מציץ (שאף אחד לא ידע טוב?) משלבי התריס ורואה משפחות הולכות לחג. זה צבט לי, אבל הצביטה עברה כשלחצתי. על השלט, והזמנתי לי סרט אחר לא של חיי. מבחינתי הבנתי שאני וחגים כבר לא. תמיד ניחמתי את עצמי שזה נגמר תוך 3 שעות גג כל הרעש הזה של החג, ובעצם מי שחוגג זה אני את השקט שלי, נטול פקקים, גם של בקבוקי שתיה וגם של רכבים. כשהזמינו אותי עניתי בחגיגיות (אגב חג) שאני בשמחה לא אבוא.

ואז היא הגיעה. הגברת ד'. היא הבהירה לי ששנה אנחנו פותחים יחד. לא משנה איפה. כי הרי לא יתכן שנהיה ביחד ובחג לחוד. לא יכול להיות שאקבל את החג מול המנחה בטלוויזיה. היא הבהירה לי שאני אקבל את שנה החדשה בלי מנחה ובלי טלוויזיה בשקט, אבל עם הרבה אנשים סביבי. שעושים רעש. עד אז היה לי ברור שזה לא לעולם לא יקרה, אבל זה כנראה כי היא לא הייתה בסביבתי.

מאז אני חוגג ראש השנה עם הגברת ד'. היא מביאה לי תפוח וגם דבש, והקונוטציה של הבריאה עולה לי… והיא הבריאה אותי. פקחה את עיניי. לאן שהיא לוקחת אותי אני הולך. מה שהכי מפליא אותי, שאני, שהרגשתי תמיד מיותר, פתאום מקיף את עצמי באנשים שקרובים לה, אבל לא זרים לי. פתאום אני פותח שנה ביחד. אגב מאז הפסקתי לאכול מתוק בסוף הארוחה… יש לי מתוק כל יום… יש לי אותה.

שנה טובה אנשים.