פתאום הכל נמחק. כאילו לא היה. לא משנה אם צדקה או לא, אבל מבחינתה הכל נמחק. לא משנה שעברו 1014 ועוד חצי יום יחד, אבל מי סופר? פתאום המלך כבר לא, ועוד מעט תצעק יחי המלך החדש. נכון שהמלך לפעמים היה למך (האותיות הרי דומות, ורק בשינוי התנהגות הן מתהפכות), אבל עדיין, זה הלמך שלה. נכון שהיו סיבות, אבל היו סיבות לא פחות להישאר. מפה לשם ההודעה הרשמית מטעם וואטצאפ הייתה להניח.

אז נניח שלא הנחתי. וגם בלי נניח. האם באמת כשאחד מבני הזוג, איתו אתם כבר לא רצים מרתון אלא מרוץ זוגי סובב עולם (וואלה היינו ברבע עולם), צריך להניח? הרי כמו שאני אומר – לא נולדנו יחד, אבל לפעמים, כשאתה במקום המדויק ההוא שלך בזוגיות, אתה תוהה אם זה נכון. כאילו ברור שלא נולדנו יחד דא… אבל אתה מרגיש שזה ללכת עד הסוף יחד (ככה כמו בספרים והם חיו באושר ועושר בלה בלה בלה). שזה הרבה יותר… ואז באמת מגיע הסוף. ועכשיו צריך לשחרר. לשחרר את השיחות, את ההודעות את הבילויים את האינטימיות, פשוט לשחרר. אבל אתה עוד שם, אז איך לשחרר? ואולי שווה לצפות בסקרנות אל העתיד. אולי מחכה לך מהמקום ששוחררת מישהי ללכת איתה את הדרך הבאה?

התשובה מאוד פשוטה. "אמרו לי חברים עזוב מרלן לא בשבילך, וכמה שתרדוף אז היא תמיד תברח לך", שר המלך. הזוהר. אז כמה שתרדוף היא באמת תברח ואולי שווה לשחרר. אבל הבטחתי תשובה לא שאלה… אז לידיעת החברים מהשיר… אם אתם אוהבים אל תשחררו, כי אח"כ תגלו שהשחרור הזה מחבלי הזוגיות, הוא בעצם אזיקים לנפש.