לימדתי אותה בתיכון עירוני ט' בת"א. לימדתי אותה היסטוריה. לך תדע שהילדה החייכנית והמקסימה הזו, תהפוך להיות חלק מההיסטוריה של העם שלנו. חלק עצוב בהיסטוריה שלנו.

עדן ירושלמי רק בת 24, נחטפה ממסיבת הנובה, שם עבדה כברמנית. כל החיים היו לפניה. המחבלים בני המוות חטפו אותה מהמסיבה בתאריך הארור ה-7 באוקטובר, והשבוע במוצאי השבת, הודיעו על החזרת גופתה. עדן הייתה הכל חוץ מגופה. המילה הזו לא מתאימה לילדה הזו. עדן ביקשה שנמצא אותה. רגע לפני החטיפה היא אמרה – "תמצאו אותי טוב?". הדבר האחרון שרצינו היה למצוא אותה כך. נכשלנו. בלי האשמות עכשיו של מי ומה. אבל כשעם מחזיר את בנותיו ובניו משבי האויב בשק, הוא נכשל.

רציתי לספר לכם על עדן ירושלמי עם העיניים הנוצצות. עם החיוך האינסופי. ילדה שיכולה הייתה להיות הילדה של כל אחד מאתנו. במותה היא הפכה להיות הילדה של העם הזה. היא ויתר השבויים, השבויות, החיילים וחיילות שמתו מאז ה-7 בחודש אוקטובר. העם יושב עליהם שבעה מאז.

אני מנסה לחשוב מה היא יכולה הייתה לעשות בחייה. והרי היא יכולה הייתה לעשות הכל. היא הייתה מלאה חלומות, ועכשיו הכל סיוט אחד גדול. בעיקר למשפחתה. כמה קשה לאסוף את השברים הללו של מות ילד. הורה לא צריך לקבור את בנו או ביתו, ההפך. הציפייה שתחזור בחיים הייתה כל כך גדולה, ועכשיו "החזרה" הזו כך של עדן, תשנה את חייהם לעד. כמו שהיא תישאר לעד בת 24, הם יישארו לעד עם חיוך הבלתי נגמר שלה. אבל רק בתמונות. זה לא היה צריך להיגמר כך.

כששומעים על בנינו ובנותינו שחוזרים מהמקום הארור הזה עזה, שמבחינתי הוא השער לגיהינום, אנחנו מסתכלים עליהם והלב נחמץ. כולם מחייכים בתמונות, אבל עכשיו כולנו מנגבים את הדמעות. כשאתה מכיר את מי שמאחורי התמונה, כמו במקרה הזה של עדן, הלב נחמץ, אבל הראש לא מפסיק להעלות זיכרונות. כאילו אתה מנסה לשמר אותה בחיים, לפחות במחשבה. אבל ללב מנגנון משלו, הוא מזכיר לך שמה שהיה לא יהיה.

ואי אפשר בלי הרצון לנקמה. "דם ילדנו זועק מהאדמה". ברגעים האלה האדם מחפש לקרר את הדם שרותח. לא יכול להיות שמחבלי הנוחבה שאנחנו תפסנו והם אחראים לפשעים הנוראים נגד האנושות, והאנושות במקרה הזה מבחינתנו הם ילדנו, אחינו, יקבלו יחס כמו אדם. הם לא בני אדם. הגיע הזמן שנשנה את זה. לא רוצה בטור הזה שהוא לזכרה של עדן לדבר בצורה הזו, אבל די. שישלמו גם הם את המחיר היקר ביותר – החיים.

הכרתי את עדן ירושלמי. לימדתי אותה אני מבקש עכשיו בשמה – תזכרו אותה תמיד, טוב?