"אתה מבין שאתה חולה על חו"ל, או במילה אחת – חול"ני", אמרה הגברת תוך כדי שאנחנו עוסקים בכלל בסיבוב בקניון הקרוב למקום מגוריכם… וזה בדיוק זה. באותו רגע הבנתי שאני אולי פה עם הרגליים אבל אני כל הזמן עם הראש במקום אחר.
קוראים לי משה סידי (אפשר גם חכם סידי) ואני חולה על חו"ל (עכשיו אתם צריכים להגיד – "אוהבים אותך משה"). אני לא שותה, לא מעשן ולא משחק סנוקר, אבל אני כל הזמן מרים ראש מחפש מטוסים שיעיפו אותי… תרתי משמע.
כמה אני חו"לה? בבקשה דוגמא קטנה… אבל הכי גדולה שיש. לפני שנה בדיוק, או לא בדיוק אבל בערך בים בם בום (שיר של אנשים בגילי, שכבר לא צעירים אבל עדיין נראים טוב). נסענו לתאילנד אני והגברת, ההיא מהפסקה הראשונה, ומאז אני עוד שם. לא באמת "חזרתי" ארצה.. מצדי אני רוצה לחזור ל"ארץ ההיא המבוטחת שלי", שאולי לא מופיעה בתורה, אבל מופיעה על כרטיס הטיסה… אני כל רגע בשירותים כי עד היום אני שותה קוקוס בכמויות בכדי שיגיע לי גם למח וישאיר לי את החלומות הכי אמתיים שיש…
כמה אני "חו"לה? ברגע שהגעתי לנמל התעופה בישראל אני כבר יושב על הנייד לתכנן את החופשה הבאה. היחיד שמפריעה לי כל הזמן היא הגברת שאומרת שעם כל הכבוד לחו"ל עוד רגע באמת אקבל את "בעיטת הדרך" ואצטרך לחפש באמת מדינה שאטוס אליה בגלל החובות שיצרו הטיסות.
יכול להיות שזה המצב בארץ שגורם לי לרצות לא לרצות להיות פה. אני מנסה למצוא מזור למח"לחול שלי… אבל בפנים עמוק, אני לא רוצה להבריא, אלא אם כן זה בתוך פוליסת הביטוח הרפואית שלי. כשאני סוגר את היעד הבא, אגב השיר ההוא… הוא מסתיים בבים בם בום, אבל מתחיל ב-שני חברים יצאו לדרך…
