זה לא שאני דואג למקום עליו אני יושב. כאילו עכוזי. פשוט אני שואל בשביל חבר, בשביל המצפון שלי, שלפעמים לא מתנהג כחבר אמתי. שאלה שחלק מכם עוד עלולים להגיד שאני סתם איש לא נחמד שלא אכפת לו מאלה שהוא חולק איתם די.אנ. איי. וזו בדיוק השאלה, האם הדי.אנ.איי יושב לנו על הגוף או בעיקר על המח?
יאללה לשאלה בעברית פשוטה בלי התחכמויות. עד מתי אנחנו צריכים לדאוג לילדים שלנו? עד איזה גיל או שלא קובע הגיל אלא הנצח (חלק מכם אמר עכשיו התרגיל… אבל זה סיפור אחר לגמרי)?
אין ויכוח שכשהם קטנים אנחנו חייבים להיות שם. אבל עד מתי אנחנו צריכים להיות שם עבורם? מתי מגיע הרגע שאנחנו שם עבור עצמנו? הרי הם גדלים, לפעמים צברו כבר כמה וכמה עשרות שנים, ועדיין אנחנו מרגישים מחויבים. מחויבים לעזור להם כלכלי, לקחת אותם איתנו לחו"ל (כמו שעשיתי לאחרונה) לטפל להם בילדים, לדאוג להם לבעיותיה שצצות להם ואתם יכולים להוסיף לכאן כל מה שאתם עדיין עושים עבורם. ומה אתכם? מה איתנו באמת?
מתי עובר הקו הזה שאתה אומר להם לצאת לעולמם ולהניח לעולמנו? האם זה לעולם לא יקרה? האם תמיד בקבלת ההחלטות שלנו תמיד הם יהיו חלק מהתשובות? הדבר מתחדד כשאתם לא נשואים ופותחים לכם חיים חדשים, או לפחות מנסים. אז ברור שהם חלק מהחיים האלה גם, אבל איזה אחוז הם צריכים לתפוס? הרי אתם לא רוצים לאחוז באחוז קטן של החיים שלכם.
ברור לי שאין פה תשובה. בוודאי לא חד משמעית. ברור שלא משנה מה אכתוב, אצא לא טוב, בעיקר אצל מצפוני. אבל כמו שהתחלתי בשאלה אסיים בה.. מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בשבילכם?
