עמית בוסקילה, הובאה למנוחת עולמים, נעורים שנגדעו באיבם, רצח ללא רחמים. בחורה יפה, חייכנית, עוצרת נשימה, הורדה אל בור אפל, ולנצח תשכב בדממה. שיער שופע, תמירה כאיילה, חיוך ממיס לב, נרצחה בידי שפלים והלב מדמם וכואב.
היא הספיקה להתקשר לדוד שמעון שכל כך אהבה… והוא מעבר לקו שמע את גודל הזוועה. הוא שמע את עמית מתחננת על נפשה… "לא, לא, לא, לא", צעקה, ביקשה…
הוא שמע את צרור היריות שפילח את גופה… "אני אוהבת אתכם" אמרה לו עמית היפה. והם השפלים, הנאצים, הפחדנים, מול בחורה צעירה ירו כדור אחר כדור, ללא רחם… רצחו את הבחורה.
הייתה תקווה בלב שעמית תשוב הביתה, והמשפחה תחזור לחיות ובמקום זאת הם ליוו אותה לביתה הנצחי בבית הקברות. ה' יקום דמך עמית היקרה, מי ייתן ויצלו באש הגיהנום רוצחייך, מבקשי הרע.
שני, נערת המסיבות, גם היא בילתה בנובה בלילה ההוא הארור, גם היא רקדה כאילו אין מחר, עכשיו זה ברור… הארורים השפלים רצחו את שני וחיללו את גופתה, הם הובילו את הגופה ברחובות עזה, כשכל ערבי, מחבל, "בלתי מעורב", משפיל ומכה אותה.
גופה שלפני כמה שעות הייתה בחורה יפה מאין כמותה, נפלה טרף לחיות אדם שפלים ומזוהמים, שחיללו וזיהמו אותה. עמית ושני שבו הביתה, בארון צר מלהכיל את חייהן, איך אפשר להשלים עם סוף שכזה, איך אפשר לדמיין.
איך אפשר להשלים עם שחיטת בני אדם, עם רצח ואונס, עם כל כך הרבה שפיכת דם. אין סליחה ואין כפרה לחמאס ולכל אלה שנקראים "בלתי מעורבים"… סופם יגיע, את עונשם המר יקבלו מיד אלוקים.
