קניתי שלט לבית. שלט כזה ששמים על הדלת עם 'כאן גרים בכיף' וכאלה… אבל בזמן שהדבקתי אותו על הדלת, הבנתי שלמעשה אני מקבע שוב את העובדה בת השנים הרבות, שאני לא גר עם מישהי…
שכחתי כבר איך זה לגור עם. אני מה שכנראה הולך עם ומרגיש בלי. חי לבד, אבל לא תמיד הולך לישון לבד. המילה לבד מסתובבת אצלי לא מעט, אבל אני לא מסתובב בבדידות. ובכל זאת. מידי פעם, כשאני לבדי לבדי לבדי (שזה על הספה בלי תזוזה) אני תוהה אם אני לא טועה שאני בכל זאת לא חי בנוכחות נשית תמידית. האם זה נחוץ לי? או זה מבחינת הרווק רוצה להיות נשוי, והנשוי רווק….
למזלי, תמיד אני חוזר לעצמי, כי כמה אפשר לשכב על הספה לבד? אני קם ו"מתעורר". למזלי אני תמיד אומר לעצמי שמה שמחזיק אותי בקשר זה המשפט הזה שאנחנו אומרים להן – "נהיה בקשר". המשפט הזה שמלמד שאני לא קשור תרתי משמע. המשפט הזה שמלמד שטובים השניים מן האחד, אבל גם שניים בנויים… מאחד עוד אחד…
המחשבה הזו שאנחנו לא חיים אחד בתחת של השנייה (ולא סליחה על ההשוואה) היא זו שלמעשה משאירה לנו את הריאות פנויות (ובזוגיות האוויר חשוב מהתח…ת). היא משאירה לנו את המקום שלנו. העובדה שהכל יכול להיגמר בידית של הדלת שתיסגר לתמיד, גורמת לנו להשאיר מספיק מרווח בדלת בכדי שיהיה מי שתיכנס מידי פעם. המפגשים המזדמנים האלה הם אלה שגורמים לנו לרצות משהו קצת יותר קבוע… העובדה שאנחנו כמו בחוג, פעמיים בשבוע… גורמת לנו ל"הירשם" שוב ושוב לאותו החוג ולא לרצות לחפש חוג אחר…
עכשיו שאני חושב על זה, אני אשנה את השלט ואוסיף ליד השם משפחת סידי גם את המילים – 'ולא רק… בכיף'.
