עוד לפני שאנחנו מדברים עם הילדים, חשוב שנתייחס למה שעולה אצלנו כשאנחנו חושבים על יום הזיכרון בשנה הזאת", אומרת לינה לרנר פרנס, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומנהלת מרכז איתן לטיפול רגשי לילדים, בני נוער וצעירים מבית עמותת אנוש. "המלחמה עדיין מתנהלת, החטופים והחטופות עוד נמצאים בשבי, ואירועי ה-7 באוקטובר עדיין לגמרי נוכחים אצל כולנו. על כן, אי אפשר להתעלם מהמחשבות והחוויה שלנו ולגבש קודם כל לעצמנו את ההתייחסות שלנו". 

בשיח עם הילדים ובני הנוער צריך להתמקד בנושאים קונקרטיים כמו למשל: 

הצפירה: חשוב להסביר לילדים הקטנים שתהיה צפירה, מה המשמעות שלה, את העובדה שאנחנו ערוכים אליה ויודעים מתי היא תתרחש, ולהבהיר שהיא שונה לגמרי מאזעקה. יש לה התחלה וסוף והמשמעות שלה היא לעצור, להתייחס ולזכור ולתת מקום להתמודדות פנימית עם הסיטואציה. אפילו לנו כמבוגרים חשוב שנייה לעשות את הסדר הזה ולהזכיר לעצמנו לא להיות מופעלים גופנית או רגשית, מאחר וכולנו דרוכים יותר בתקופה הנוכחית.

קרוב מתמיד: אם בעבר יום הזיכרון היה יום שבו מזכירים גיבורים, חיילים ונופלים, והדבר היה מרוחק יותר, הרי שהיום הכל כל כך קרוב וטרי, ואנחנו עדיין חווים פגיעות ואובדן על בסיס יומיומי כמעט, לצערנו. חשוב לתת את המקום לשיח בנושא הזה, לשאול את הילדים והנוער מה הם מרגישים לקראת יום הזיכרון, מה שונה משנים קודמות ולברר איתם אם יש אדם או חייל שחושבים עליו במיוחד והיו רוצים לדבר עליו או להתייחס לסיפור שלו. 

לתת לגיטימציה לכל רגש: זה יכול להיות עצב או צער וגם יכול להיות שזה לא יפגוש אותם וימשיכו בהתנהלות היומיומית כרגיל. זה גם משהו שהרבה פעמים מאפיין את הגיל הזה שיש בו משהו אגוצנטרי. חשוב לשאול אותם איך הם מרגישים ולא לנסות לכפות עליהם את מה שאנחנו חווים. 

-מה קורה כשהם לוקחים את זה יותר מדי קשה? 

גם לזה חשוב לתת לגיטימציה, יש משהו בימי זיכרון לאומיים שכוללים את כל הסממנים הקשים, מרגשים, כואבים, שיכולים להתעצם מאד השנה. כל הביטחון שלנו התערער, קרו דברים שלא חשבנו שיקרו לנו, וחשוב להתייחס גם לכך. אפשר לתת מסרים של ביטחון והגנה כמו למשל אנחנו בטוחים עכשיו, הצבא וכוחות הביטחון שומרים עלינו ודבר כזה לא יכול לקרות שוב וכדומה. 

במיוחד אצל בני נוער, שאמות המוסר שלהם כוללות חיפוש אחר צדק והם יכולים להיות בהצפה רגשית, חשוב להיות קשובים אליהם. אם אנחנו רואים שהם מוצפים, אפשר להציע להגביל רשתות חברתיות כדי שלא יראו סרטונים קשים לעיכול, חשוב לשים לב איזו מדיה הם צורכים באותו יום ואם אפשר, גם לצפות יחד איתם, לשבת יחד, לחבק ולדבר. 

אחת הבעיות היא שגם אנחנו יכולים לחוש לא בטוחים מכיוון שחווינו פגיעה לאומית בביטחון. ויחד עם זאת, צריך להמשיך לנהל את חיינו כאן וחשוב לשדר חוויה של הגנה וביטחון. מכיוון שילדים מרגישים אותנו הרבה יותר מאשר שאנחנו חושבים, חשוב שגם אנחנו נשקף בצורה מווסתת את מה שאנחנו מרגישים. גם אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, להחליט מראש שאנחנו פחות צופים בטלוויזיה ביום הזה ופחות בסרטונים. ואם הולכים לאזכרה או לטקס זיכרון – לבדוק מה הכוחות שלנו ואיך נוכל לקבל משאבים לקראת זה. 

חשוב שנהיה בתשומת לב לעצמנו ולילדים ולמתבגרים שלנו. אפשר לבקש עזרה מאנשים שקרובים לנו, וגם להראות לילדים שזה בסדר לבקש עזרה כשזקוקים לה. 

אם שמים לב שלילד מסוים קשה יותר, חשוב לשתף את הצוות החינוכי ולבקש שיהיו קשובים בזמן הטקס ויהיו ליד הילד. 

ומהצד השני, מה אם הילדים פשוט מתעלמים? 

יכול בהחלט להיות מצב של היעדר תגובה והמשך עיסוק בנושאים היומיומיים המעסיקים את הנערים והנערות. גם זו תגובה לגיטימית ויש לתת לה מקום. במצבים אלו ניתן לשקף לילדינו כי אנחנו נהיה לצידם ונרצה לשמוע מה עולה בהם בתגובה לימי הזיכרון הלאומיים, אך לא ללחוץ על תגובה רגשית כזו או אחרת. לאפשר להם את האוטונומיה לבחור איזו תגובה נכונה עבורם, ומה הם מעוניינים לשתף אותנו. בכל מקרה, נוכחות מבוגר משמעותי בקרבת ילדנו, חשובה תמיד, ובימים אלו בפרט.

לסיכום, איך לאפשר מתן ביטוי לרגשות ילדים ובני הנוער ביום הזיכרון:

✔️ תנו לגיטימציה לכל רגש – עצב, כאב אך גם אדישות 

✔️ אפשרו שיח פתוח וקשוב על המשמעויות האישיות

✔️ הגבילו צפייה בתכנים קשים והעדיפו לצפות יחדיו 

✔️ הציעו חיבוק, קרבה והאזנה בימים אלו

✔️ בקשו עזרה מהצוות החינוכי אם ילד מתקשה