וכמו בכל שנה זה שוב מגיע, היום המיוחד הזה שהזדקנת בשנה, הוא לך מודיע… ביני לבין עצמי אני לא  מאמינה שחלפו להן ששים וארבע שנה.

יש אנשים שלעת זקנתם פחות אוהבים לחגוג, ואני, מאלה שבכיכר העיר את גילם אוהבים לצעוק. זה לא שאני חושבת שגיל הוא רק מספר, אני פשוט יודעת שההזדקנות זו עובדה קיימת בעיקר.

והשנה הזאת הייתה קשה לכולם, לא ייאמן מה עברנו בה כעם. שנה בה העצבות נפלה עלינו כרעם ביום לוהט, שנה בה למדנו שלהיות יהודי זה קשה בהחלט.

 

אז אני כבר בעשור השביעי לחיי, חחח, זה פשוט מצחיק… מודה לבורא עולם כל בוקר על מה שלי העניק. אבל בואו נודה אני בתהליך הזדקנות, מה שנקרא בלאי ביולוגי, שנה ועוד שנה, עד שנמות. אני בשלב של זיקנה צעירה, זה קצת מעודד, עדיין אפשר לבלות, לפזם ולרקד.

 

לעיתים אני מביטה במראה, ואני חייבת לומר, שהגיל הזה לא מתחבר לי בעיקר. אני חיה את החיים כאילו נתקעתי בעשור החמישי לפחות, עדיין מתלבשת כמו אז, עדיין אוהבת פעמיים בשבוע ויותר, לצאת לבלות. אך יש פינה קטנה בראש שלא מפסיקה לתקתק כמו שעון, כזה שמזכיר לך את הגיל הנכון.

 

ואנחנו מתבדחות  בין החברות, האם בעשור הבא עדיין אשב לי על הברים בתל אביב, כוסית לשתות. יש מצב שאגיע לבר עוד הרבה שנים, עם מקל הליכה? ואז יגידו, זו הבליינית שמבלה פה ארבעים שנה, וזו לא תהיה בדיחה.

 

אז אני באמת לא  מפסיקה להודות על כל הטוב שבחלקי נפל, מי שמכיר אותי יודע שאני חצי עיוורת, אבל לי זה לא מפריע בכלל. את האור שממני נחסך אני מקבלת ממשפחתי המקסימה, מאישי היקר, מבני וכלותיי, והנכדים שהם הקצפת המתוקה והכל כך טעימה. את האור שממני נלקח  מעניקים לי חברי הנהדרים, אלה שמבלים איתי בלילות, ומלי ואילנה האהובות, שמבלות איתי בבקרים.

 

אז גיל 64 היקר, אני ניצבת מולך חזקה מתמיד, מודה לבורא עולם על העבר,  ההווה, ומקבלת בברכה את כל מה שצופן העתיד.

אני לא נחשבת לדתיה גדולה אך אסיים באלה המילים: "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא  אלוקים, הוא עשנו, ולו אנחנו עמו, צאן מרעיתו, בואו שעריו, בתודה חצרותיו בתהילה, הודו לו, ברכו שמו, כי טוב ה', לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו".