"מצווה גדולה להיות בשמחה" – המשפט הזה נאמר, ולא תמיד זה קל, יש זמנים ומצבים שזה בלתי אפשרי בכלל, ואני, רגילה להסתפק במה שיש, ועל מה שחסר לא להתלונן או להתעקש.
אינני דתייה, אך תמיד מודה על כל מה שלי ניתן, משפחה, בריאות והיכולת לראות את הקשת בענן. בשנים האחרונות לצערי, למדתי על גופי ובשרי שדבר אינו ברור או מובן מאליו, אפילו היכולת לראות, יכולה להיות עניין לא פשוט ומורכב.
אתה נולד תינוק רגיל וחי את ימיך ולילותיך, ולפתע ככה סתם, משתנים חייך. רק אתמול ידעת להבחין בין אפור ושחור, והיום אתה פשוט שמח, שאתה רואה את האור. וכך אני למדתי להודות על הכל, להביט אל המחר ולא אל האתמול.
זה קורה לך בימים של חולי, כאב ועצבות, רק אז מכה בך התובנה שאין חשוב מהבריאות. כשאתה לא חש בטוב או מישהו מבין יקיריך, אתה מבין חד משמעית מה הדברים החשובים בחייך.
יצא לי לבקר השבוע באחד מבתי החולים, שהוא אחד המקומות הארורים והמקוללים. מקום שהוא האויב האכזרי של השגרה, מקום שאתה מגיע אליו לעתים בלי אזהרה. ואני צועדת במסדרונות שלא נגמרים, חושבת ומייחלת לימים אחרים.
ימים בהם הארץ הזאת תשקוט, ולא ישמעו קולות מלחמה. ימים בהם נפסיק לטמון את יקירינו בתוך האדמה. ימים בהם נבקר בבתי חולים רק כשלעולם יגיח תינוק, ימים בהם תמלא לשוננו רינה ופינו שחוק.
ותפילה אילמת נישאת ממני אל על, בריאות איתנה לכולנו – השאר לא חשוב בכלל.
