זה לא שלמירי דרעי יש זמן ביום יום, אבל מאז היום הארור ההוא ב-7.10. אין לה אפילו רגע אחד לעצמה. אם בשגרה יום עבודתה היה עמוס בטיפול ברווחת העובדים ומשפחותיהם, הרי שמאז השבת הנוראית ההיא זמנה הפך להיות זמנם של חבריה לעבודה 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, וזו לא עוד אמירה מטאפורית בלבד, כמו שמיד תבינו.
מירי דרעי היא העובדת הסוציאלית, של חברת נמל אשדוד. היא ממלאת את התפקיד כ-28 שנים. היא גרה באשדוד ברובע הסיטי, נשואה ליוסף ואמא ל-3 בנים. היא העובדת הסוציאלית השלישית מאז הקמת נמל. הראשונה הייתה ליליאן מטרזיו ז"ל, אחריה הלן אליספור ז"ל ועתה מירי, שתבדל לחיים ארוכים.
לפני שנגיע לאינטנסיביות שלה מאז ה-7.10 היא מספרת על תפקידה בשגרה, שכפי שאמרנו עמוס היה גם כך: "אני בעצם כמו לשכת שירותים חברתיים בנמל. מיום הקמת הנמל יש את תפקיד העובדת הסוציאלית. בזמנו זה היה בדאגה לכל העולים החדשים בנמל, אח"כ בעזרה במצב הכלכלי, בתרבות ובחינוך. היום זה בעצם כל בעיה. מבעיית פרט, בעיה סוציאלית, משפחתית. פגיעות של תאונות עבודה ומחלות. לדוגמא שאדם נפגע בתאונת עבודה או חלה, האדם הראשון שמגיע אליהם, זו אני".
מסתבר כי הנהלת הנמל תמיד שמה דגש וחשיבות לתפקיד הזה. בנמל הבינו שכשהכל בסדר אצל העובד ומשפחתו, כשהוא מטופל ויש מי שדואג לו, אז העובד מרוכז בעבודתו ונותן את כולו.
ואז הגיע השבת של ה-7.10 וגם עולמה של מירי השתנה. עולמה נגע בעולמם של עובדי הנמל שחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה בעקבות האירוע הנוראי.
מירי מספרת על כל מה שעשתה ועשו בנמל מאז. "בשביעי לאוקטובר, איך שהייתה אזעקה, והבנו את גודל האירוע, פתחתי מעין חמ"ל אצלי בבית. דברתי עם כל העובדים שלנו שגרים בעוטף, כ-50 עובדים. עשיתי טלפונים לבדוק שכולם בסדר עד 2 לפנות בוקר. הבנו באותו היום שיש לנו שני עובדים שהיו נעדרים. הראשון רן פוסלושני ז"ל וטל אילון ז"ל, שהסתבר אח"כ שנרצחו.
בהמשך אותו השבוע, תחת האזעקות, נסעה מירי למשפחות של רן וטל ולמשפחתם של שני עובדים נוספים, דרור כרמי שבנו אורי כרמי ז"ל, גיבור ישראל לוחם גולני, נפל בעת הגנה על יישובי העוטף. ולבית משפחתו של ניר אמין, שבתו שני אמין ז"ל, נעדרה בעקבות המסיבה בנובה והסתבר בכאב שגם היא נרצחה.
מירי לא עצרה כאן. היא ממשיכה: "שבוע לאחר מכן טיפלנו בכל נושא הלוויות של שני העובדים ושני ילדי העובדים. זה היה מאוד קשה רגשית ואינטנסיבית ללכת לשם, כשגם אנשי ההנהלה מצטרפים אליי". אבל היה צורך לפגוש את משפחות הנופלים גם אח"כ. אשתו של רן פוסולושני פונתה לדוגמא למשמר העמק. מירי לא ויתרה על הביקור שם. מירי: "נסעתי למשמר העמק, לשפיים, לראשון לציון, הכל בין אזעקות כשאני עוצרת את הרכב ונשכבת על הקרקע".
כשבוע אחרי הטבח, הבינו בנמל אשדוד שצריך לפתוח חמ"ל של עובדים ועובדות ממשאבי אנוש, למען העובדים ומשפחותיהם. אנשי החמ"ל עמדו בקשר עם משפחות המפונים מהעוטף שבין העובדים, ונתנו להם מענה מידי לכל צורך. נפתחה גם קבוצה של בנות שיצרו קשר עם כל מגויסי צו 8 מעובדי הנמל. אם הייתה להם בעיה, הם קיבלו פתרו מידי. כל משפחות המפונים, וכל משפחות מגויסי צו 8 מעובדי הנמל, קיבלו בנוסף ביוזמת משאבי אנוש חבילת סיוע .
אבל פה זה לא נגמר. בתחילת נובמבר נפתחה עוד קבוצת נשים מעובדות הנמל שנקראה "נשים למען נשים". הן התגייסו למען כל נשות המגויסים בצו 8. הן בקשר איתן גם כעת פעם בשבוע. בודקות לשלומן, בודקות אם צריכות עזרה, ואם יש בעיה גדולה מפנים למירי או למשאבי אנוש. זה אגב נעשה בצוותא עם הממונה על מעמד האישה בנמל, נירית עטיה. תוסיפו לזה בחנוכה יום שיא שבו הוזמנו כל משפחות העובדים וילדיהם, לאירוע מיוחד עבורם.
רגע רגע, יש עוד. באמצע נובמבר מירי וסמנכ"לית משאבי אנוש, גלית אבן חיים, שהצטרפה לחלק מהביקורים, נסעו לבקר משפחות מפונים של עובדי הנמל בבתי מלון ובדירות שכורות וגם מגויסי צו 8. לזה יש לצרף חלק מהעובדים שפנו ופונים בגלל בעיות רגשיות קשות עקב הטבח והאזעקות, שהופנו לטיפול אצל חברת תל"ם, שהיא חברה לטיפול רגשי שעובדת עם הנמל.
מירי מסבירה הכל: "מהר הבנו שזה אירוע גדול ולכן החלטנו לעשות את כל הדברים הללו, בכדי לגעת בכמות כמה שיותר עובדים שהיו לזקוקים לזה". רק אל תשכחו שהכל קורה כשהנמל ממשיך לעבוד כרגיל, ואולי אף יותר מזמן רגיל, ומירי ממשיכה במקביל את העבודה הרגילה שלה שבשגרה.
עכשיו מגיע טוויסט מעניין בעלילה. מסתבר שבסוף השנה הזו היא פורשת
מירי מה יהיה בלעדיך?
"(צוחקת). לכל אדם יש תחליף"
השאלה אם התחליף יהיה כמו מירי…
