כמעט שני עשורים בלעדייך, אימא יקרה. החיים המשיכו במסלולם, כאילו דבר לא קרה. ובלב נותר כאב נורא.
בת, לו הייתה לי, בשר מבשרי. האל זיכני בארבעה בנים נהדרים, ילדים טובים, משאלת לבם של הורים. אך הנפש תמיד ערגה לבת, כי הקשר איתה, הוא תמיד מיוחד. ואמא שלי, כבר אינה כאן מזמן, הסתלקה מהעולם, באופן בלתי מובן. עוד מקרה בסטטיסטיקה של רשלנות רפואית, עוד סיפור, של רופא שלא היה "להיט".
אמא שלי הייתה מיוחדת וצבעונית, הנימוס ממנה והלאה, דעתנית. בעירנו אשדוד המדהימה, כולם הכירו את שרה התימניה. נלחמה כלביאה טורפת, למען בני ביתה.
אנחנו הילדים, היינו הדבר החשוב בחייה, את עצמה היא ביטלה, ראשית כל, היו יקיריה. והחיים זרמו לאיטם, והכל היה פחות או יותר נהדר, עד שהחליט להתדפק על דלתנו, מר גורל אכזר. הוא הגיע בדמותו של מלאך המוות חסר הרחמים, שלקח את אבא שלי, ואת השמחה מחיי אמי העלים.
אימא הפסיקה לצחוק ,חיוכה נמחק, אך מתוך גופה הצער זעק.
לחיות בלי אימא זה להיצלות באש הגיהנום, כשבחוץ סגריר. זה חוסר בלתי מובן לפעמים, זה ריק שפוצע את הנפש מבפנים. זו כתף תומכת שהלכה לבלי שוב, זו יד שליטפה את ראשך כשהיה לך עצוב. והאימא הזאת במיוחד, הייתה לא קלה לעיתים, כי החיים לא תמיד עשו איתה חסד, חייה היו לא פשוטים.
לו רק ידעה כמה היא חסרה לי כאן. כמה צמאה נפשי לקרוא 'אימא', רק עוד פעם אחת, לשמוע אותה מטיפה לי מוסר ומישירה אליי מבט, כאילו אומרת: 'אורלי, לא תהיי אף פעם לבד'.
הימים עוברים, הגעגועים לעיתים שוברים. רק דעו לכם באשר תלכו, מילות אהבה לאימא לומר ,אל תשכחו. כי אימא יש רק אחת. אמרו כבר מאז ומתמיד,
אימא היא הלב, העבר, ההווה, העתיד.
יהי זכרך ברוך, אימא יחידה שלי.
