Here we are in the center of town….

מלני מניו ג'רזי, רייצ'ל מניו יורק, אמילי מטקסס ואמילי ממנצ'סטר הן חלק מקבוצת צעירים יהודיים שהגיעו במסגרת תכנית עמיתי הוראה לעזור בלימוד אנגלית בבתי ספר יסודיים במספר ערים בישראל * כאן, באשדוד, גרים בשתי דירות 13 צעירים שלומדים להכיר את המנטאליות הישראלית מקרוב, ועוזרים לילדינו להרחיב את אוצר המילים באנגלית, ולא רק משירים של ג'סטין ביבר
צוות האתר | יום שני - 19/01/15 - 3:35

יכול להיות שאם תראו לילדים שלכם את הכתבה, הם יזהו את אחת מהמרואיינות כמי שעוזרת למורה לאנגלית בכיתה. תכירו את אמילי קרפ, בת 21 ממנצ'סטר אנגליה, אמילי רוזנפלד, בת 21 מטקסס, מלני רובקין בת 24 מניו ג'רזי וריצ'ל גליקנשטיין, בת 27 מניו יורק. הן הגיעו "יום אחרי המלחמה", והתחילו ללמד אנגלית בתחילת ספטמבר בבתי ספר יסודיים באשדוד במסגרת תכנית המתקיימת במספר ערים, ביניהן ראש"לצ, באר שבע, נתניה ורמלה. ארבע הבנות הן חלק מקבוצה המונה 13 איש, 11 בנות ושני בנים, הגרים ומלמדים באשדוד במסגרת מיזם הנקרא "עמיתי הוראה ישראל", שהוא חלק ממגוון תכניות המוצעות לצעירים יהודים ברחבי העולם דרך פרויקט "מסע".

את ארבע הבנות פגשתי אחר הצהרים, כשהגיעו ללמוד עברית באולפן במרכז להשכלת מבוגרים ברובע הסיטי. הן מגיעות לכאן שלוש פעמים בשבוע, ומשפרות את שליטתן בעברית. הקבוצה גרה בשתי דירות ברובע י"א, ותשהה כאן עד סוף שנת הלימודים. כשאני שואלת כיצד שמעו על התכנית, מתברר שגם כאן לפייסבוק יש מקום נכבד בעבודת השיווק, וכן לסיפורים שעוברים מפה לאוזן.

אמנם כולם מגיעים בבוקר אל בתי ספר יסודיים, אך יש שוני בין בתי הספר. יש בתי ספר שמלמדים אנגלית מכיתה א', יש מקומות שהמתנדבת נמצאת מול כיתה ללא מורה, יש פעמים שנמצאים יחד עם המורה ויש פעמים שיוצאים עם קבוצה קטנה להוראה פרטנית. זה תלוי בהחלטת המורה. לפני שהתחילו ללמד, עוברים המתנדבים הכשרה והשתלמות כיצד ללמד אנגלית בישראל. ומה לגבי השתלמות על התנהגות התלמידים הישראלים לעומת הילדים בארה"ב או באנגליה? רייצ'ל היא מורה שלימדה בבית ספר פרטי בניו יורק, אז אתם יכולים להבין שיש הבדל "קל" בין הילדים. "אולי זה דומה יותר לבית ספר ציבורי באמריקה", היא אומרת, "אבל בכל אופן באמריקה יש יותר אלימות מילולית". דבר נוסף שהאמריקאיות מציינות הוא שבארה"ב אסור למורה לצעוק על תלמיד. אמילי מאנגליה מלמדת ילדים בכיתה ג'. כשהיא נכנסת לכיתה, הם מריעים לה, ובסך הכול מתנהגים יפה. "הם אותו דבר כמו במנצ'סטר. ילדים, הם ילדים", היא אומרת. אמילי מטקסס לא מסכימה. "אני אוהבת אותם והם אוהבים אותי, וזה חמוד מאוד, אבל הם צועקים ורצים ויותר פראיים". "לפעמים הם טובים ולפעמים הם עושים בלגן", מסכמת מלני.

זו אינה הפעם הראשונה של הבנות בישראל. רייצ'ל הייתה בארץ כבר שש פעמים, מלני ביקרה בישראל חמש פעמים, אמילי מטקסס שלוש פעמים ואמילי ממנצ'סטר הייתה בישראל פעם אחת. על פי הנתונים כ-20% מהמשתתפים בפרויקט "מסע" עולים בסופו של דבר לארץ. והבנות? על עלייה כולן חושבות. "אולי בעתיד", הן אומרות, ורייצ'ל מטקסס מפתיעה ואומרת שהיא עולה לארץ בשנה הבאה. איך הן הגיעו לאשדוד? רייצ'ל מספרת שהייתה צריכה לבחור בין רמלה לאשדוד, והמשפחה שהיא מכירה מישראל אמרה לה לבחור את אשדוד. אמילי קרפ ומלני היו קודם בנתניה ולא אהבו את העיר.

מה אתן אוהבות באשדוד? שאלתי את הבנות והן ענו תשובה זהה: "את הים, החוף, האווירה, פה כולם נחמדים". "אני אוהבת לרוץ דרך הים או לרכב לאורך הטיילת על אופניים", מספרת מלני, ואמילי הטקסנית מציינת שהיא מרגישה בטוחה כאשר היא רצה בשעות הערב והלילה.

הכרתן חברים מהעיר? "יש לי חברים ישראלים שהיו בארה"ב, וגרים בתל אביב", עונה רייצ'ל. "יש לי חברים בערים אחרות, אבל לא באשדוד", אומרת אמילי מטקסס. "אין דרך לפגוש כאן אנשים כי כשאנחנו ביחד, השיחה היא באנגלית, זה קצת מרתיע. וחוץ מזה אנחנו לא מכירות מספיק טוב את העיר, זה די קשה לנסות לפגוש ולהכיר ככה אנשים", אומרת אמילי קרפ. ומה אומרים ההורים? במנצ'סטר, מסתבר, גם ככה אין עבודה ואין מה לעשות. האפשרות להצטרף לשנה של חוויה ישראלית היא מבורכת משלל סיבות. ההורים של אמילי מטקסס עצובים, מתגעגעים, יודעים שהחיים בישראל אינם פשוטים, אבל כמו כל ההורים הם שמחים כאשר הילדה שלהם שמחה.

יש לכן תקציב מחיה? "כל אחד מהקבוצה מקבל אלף שקלים. אנחנו לא משלמים שכירות וכיו"ב", הן מסבירות. זמן קצר לאחר שהגעתן לישראל, חגגנו את ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. אלה חגים מאוד משפחתיים. היכן הייתם בערב השנה החדשה? "אני הייתי אצל משפחה של חברים שלי", אומרת רייצ'ל. אמילי קרפ הוזמנה לביתה של המורה לאנגלית שאצלה היא מתנדבת, ומלני ואמילי הוזמנו לבית משפחה שגרה בהמשך הרחוב.

אגב, סיפורו של אחד מהמתנדבים באשדוד מהקבוצה הקודמת, התפרסם לאחר שהתגלה כי חלה בסרטן והוא התעקש לעבור את סדרת הטיפולים בישראל. דיוויד ריבאס, בן 26, הגיע מאריזונה ללמד באשדוד. חמישה חודשים לאחר שהגיע, החל להרגיש תשישות. רופאת המשפחה שטיפלה בו הבהילה אותו לבית החולים קפלן, שם נערכה לו סדרת בדיקות ונתגלה גידול מתקדם שהחל להתפשט בגוף. ריבאס עבר את סדרת הטיפולים בארץ, כאשר בני משפחתו מגיעים לשהות לצדו. לפני כארבעה חודשים חזר לארה"ב, אך גם הוא הבטיח שיחזור ויעשה עלייה. "ישראל הפכה לבית שלי, ואפילו יותר מזה".