הגברת ד' לחצה על כפתור המעלית. ככה, בלי שארגיש, בזמן שאני "התקוטטתי" בפתח היציאה מביתה עם הקטן שלי, הילד הקטן, הילד, על עוד משהו לא חשוב שהוא אמר לא באופן אוטומטי, ואני יריתי חזרה "צרורות" של מילים כעוסות. היא לא עמדה ב"רסיסים" שיצאו לנו והיכו בחוזקה על נפשה, ורצתה שנעלם כמה שיותר מהר. נעלמתי. יותר נכון נעלבתי. איך נוצר מצב שהיא "מרשה" בכלל לעצמה לבקש ממני לקחת את הכעסים שלי רחוק ממנה? היא אומנה לא חיה איתי, אבל היא חלק מחיי…
וזה בדיוק העניין. מדוע אנחנו מרשים לעצמנו להיות דווקא ליד האנשים הקרובים אלינו, אלה שאנחנו בזוג איתם, או חולקים איתם זוגות של כרומוזומים (שזה מולקולה של די.אנ.אי… הנה עשיתי את פוזת המלומד), הכי לא נעימים, האם רק בגלל כי שנעים לנו איתם?
רגע לפני שתתבלבלו אעשה את זה פשוט יותר לאלה שאיבדו אותי באחת הפסקאות הקודמות ומאוד רוצים להתקדם איתי. שבו תתרווחו לרגע ל"שעת סיפור" קצרה. כשאישה יוצאת מהבית היא נראית במיטבה, מנסה לראות כמו חלק מחוברת הז'ורנלים שראתה אצל רופא, או במספרה, או גם וגם… היא מתאפרת מתייפה, מתעייפת מהתייפות, בוחרת בגדים שעה ועוד שעה בכדי להחליט על בגדים (אין פה טעות), ואז כשהיא חוזרת הביתה היא עוברת לטרנינג של "שוקי טוקי" של שניים בעשר, לא כולל פתק החלפה, וקוקו בלוף… כאילו מודיעה לאיש שלה – פה אני במקום הבטוח שלי, אז בטוח שאתלבש איך שבא לי. הבנתם? יופי. ותיישרו את הקוקו בנות.
אני והגברת ד' לא דיברנו יום שלם אחרי שלחצה על כפתור המעלית. כאילו, אני דברתי יותר מידי (כולל מילים שרציתי לקחת בחזרה)והיא שתקה. אתם יודעים, השקט הזה שמדבר בקול הכי חזק שיש. היא הסבירה שעם כל האהבה (ויש עדיין) היא מעדיפה לא לראות את הפנים (היפות) ולא את הבפנים (המכוער), כשאני מוציא הכל החוצה.
מצד שני הרי זה המקום שבו אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעשות הכל. להגיד הכל, בלי לשלם את החשבון. העובדה שאנחנו בזוגיות, או בקרבה משפחתית מאפשרת לנו ללכת פחות על "ביצים" בלי לשבור משהו… או מישהו? מה, לא? בוודאי שכן. אבל ברור שלא.
בוודאי שכן, כי אי אפשר שעל כל כעס אנחנו מיד "נעמוד" לדין ולדיון. מותר לנו ליפול ולהרגיש שאנחנו נוחתים על מישהו רך. מותר לנו להיות אנחנו כשאנחנו באנחנו שלנו…(תחזרו על המשפט תבינו). ולמה לא. כי מנגד זה בדיוק המקום לזכור שאנחנו אולי ב"אנחנו" שלנו, אבל זה יתאפשר רק כשנזכור שה"אנחנו" האחר, זה שסובל אותנו, לא יספוג מאיתנו רק את הצד הזה, כי בנינו אח"כ הוא ייבחר להיות בצד… בלעדינו. או חס וחלילה ילחץ על כפתור המעלית…
