בשנת 2011 חזר מעזה החטוף גלעד שליט, תמורתו שוחררו מעל 1000מחבלים שהפכו לשוחטים/רוצחים בעתיד. כל הארץ הייתה דגלים דגלים, שמחה וצהלה… כשמתנגדי העסקה יודעים שהתוצאה תהיה שואה גדולה.

בעת שהייתו בכלא, סינוואר, רב המרצחים עבר ניתוח בישראל ניתוח להוצאת גידול סרטני ממוחו של השטן, המחבל. הניתוח הצליח מאוד, והרופאים לא מפסיקים לספר על שבועת הרופאים, מעניין איפה השבועה הזאת כשמאות ישראלים נפטרים בגלל מחדלים. על מוחו של השטן סינוואר עמלו וטרחו וריפאו, את אימא שלי לעומת זאת, על שולחן הניתוחים הרגו.

שבויים רבים נמצאים היום בשבי החמאס הרצחני, הם משוחררים טיפין טיפין, כשבראש לא מפסיק לרוץ תסריט אימתני. ובערוצי הטלוויזיה לא מפסיקים לנתח ולספר סיפורים, נותנים ציונים לקבינט, ואת העסקאות מאשרים.

אי אפשר לעמוד מול פניה של אביגיל הקטנה ולהביע דעה, אי אפשר להביט בעיניו של כפיר התינוק, ולומר שכל הפסקת האש הזאת תביא עלינו עוד שואה. צריך להודות, עם כמה שלא נעים להגיד… אנחנו בובה על חוט בידיה של ארצות הברית. להיות עם חופשי בארצנו ?, לא בדיוק. אנחנו שום דבר בלי דעת העולם, בלי ארה"ב, וזה בדוק. ספרו לנו סיפורים על הצבא החזק בעולם, כזה חזק שבלי להתאמץ מנצח את כולם.

אז הצבא שלנו במיוחד מפקדיו, הצמרת הבכירה, זו קבוצה גדולה של אנשים מלאי אהבה עצמית ויוהרה. מפקדים בעלי דרגות, שקראו לחמאס ערסים מורתעים, ובעת הזאת, את המחיר משלמים בדם, ילדינו החיילים.

ואנחנו עומדים מול ילדים שחוזרים הביתה, ומוחים דמעה, לא שוכחים לרגע את עוצמת הזוועה. אבל ציפור קטנה מנקרת במוחי ללא הפסקה, ורומזת לי שזו לא בדיוק הפוגה, משהו מרגיש לי, סוף של סבב מלחמה כמו תמיד, מין הרגשה כזאת, שלא יבוא השקט בעתיד.

ידם של החמאס, בני המוות, יצירי כפיו של השטן, ידם על העליונה, אם תביט משם או מכאן, הם ששרפו, שחטו, אנסו, ערפו ראשים, הם שמחליטים מי ישוחרר, ומה יהיה מספר האנשים. צר לי לומר, זו האמת בעיני, ואין בילתה. מיטוט החמאס, ושקט מהדרום לזמן רב, זו בעיני אגדה.

כל פעימה בה חזרו השבויים לביתם, קיוויתי כמו הרבה אנשים, ששני הילדים הג'ינג'ים הקטנטנים, ישובו איתם. זה ניראה שהשניים ואמם הם קלף מיקוח רציני בידי המרצחים, ומה שנותר זה רק להתפלל לחסדי אלוקים.

"ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם".