"כל מי שעובד בבית חולים יודע שהשעה הכי קשה במשמרת לילה היא השעה 5:00. העיניים כבדות והגוף כבר עייף… בלילה האחרון הייתי אחראי משמרת בחדר הניתוח. עקב המצב הביטחוני והלחימה בעזה הרגשתי שהלילה זה לא לילה נכון להיכנע לעייפות. וזה לא איחר לבוא". כך פתח ערן טטרואשוילי את הפוסט הנוגע ללב שכתב.
וכך הוא ממשיך: "במירס אחמ״ש מתקבלת קריאת טראומה: מסוק, פצוע ירי, לא יציב, 2 דקות לנחיתה. מרגע זה שטף האדרנלין עובר בי כמו חשמל מהרגליים ועד הראש. מקפיץ את הצוות, מריץ בראש תרחישים ודרכי פעולה מכינים את החדר והציוד ולא עוברות 5 דקות ובטלפון מודיעה הכירורגית התורנית: ערן אנחנו בדרך לחדר ניתוח!. עוד 2 דקות שעוברות במהירות מידי ומגיע שטף של אנשים: טראומטולוג, כירורגים/ות, מרדימים ואחיות מיון שמופקדות על פרוטוקול דימום מסיבי ובאמצע הפצוע, חיל משדה הקרב, על אלונקה שוכב מורדם ומונשם כששעון החול מעל ראשו כבר התהפך וסופר לאחור.
"ערן, אומר הכירורג הבכיר, פצע ירי בחזה, פותחים חזה עכשיו".
יש איזו אמירה כזאת שאומרים צוותים המטפלים במקרים דחופים וקשים: שברגעים כאלה עובדים על אוטומט והראש לא באמת חושב. אבל מי שמספיק אמיתי עם עצמו יודע שזה לא נכון… באותם דקות חשבתי על כולם: על הפצוע, על משפחתו שלא יודעת חצי דבר ממצבו, על חבריו הלוחמים האחרים, על משפחתי וילדי שגרים באשקלון בתוך סיטואציה הזויה של ילדים שלא רוצים לצאת לאף מקום שאין בו מרחב מוגן, וילדה בת שנתיים שאומרת לי באוצר המילים הדל שלה שהיא לא רוצה לישון בחדר, ורוצה בממ״ד. עם כל אלו, אנחנו כצוות חדר ניתוח נדרשים לחדות, מקצועיות ויכולת לחשוב כמה צעדים קדימה כדי להגיע אליהם ולתפעל אותם לפני שהם מתפעלים אותנו.
צוות הסיעוד בחדר הניתוח הוא הפונקציה שקשורה בכל התהליכים שקורים בחדר. אם זה ניהול השדה הניתוחי שהציוד אליו צריך לזרום ללא עיכוב, התהליכים מול גורמי בית החולים השונים: בנק הדם, מעבדות, ר״מ 2 ואחות כללית. בכולם אנחנו חייבים לשלוט ולהכיר ברמה הכי גבוה שיש כדי שאלו ישרתו את המטופל ששוכב על השולחן. הפצוע שלנו הגיע עם פציעות אנושות. למרות גילו הצעיר וגופו החסון הוא החל להיכנע להן. הצוות מנסה כל שביכולתו תוך תעצומות נפש וגוף אדירות וכל כובד המשקל לגורלו של המטופל מונח על כתפינו. הפצוע המשיך להידרדר אבל אנחנו כמסרבים להיכנע, ממשיכים ומעלים עוד הילוך במרץ ובמשאבים עד שהיה זה המרדים הבכיר והמנוסה שאזר את האומץ ואמר בקול – לי, מכולם, כבדרך אגב- ששאר הצוות ישמע: ערן, השעה 6:42. המילים האלו היו כמו מכת פטיש מעוררת לכולם. לכולם ירדה ההבנה שהפעם הרעים ניצחו. הקליע שירה נציג הרוע, הרשע והשנאה קטף עוד קורבן ולקח מכל אחד מאיתנו, הצוות, עוד פיסת נשמה יחד איתה.
דממת מוות! מסתבר שלמטבע הלשון הזה יש צורה. השקט ששרר בחדר לאחר מכן היה דממת מוות. כל אחד בדרכו עשה מה שביכולתו כדי לתת כבוד לגיבור ששילם בחייו ושכב מוטל על המיטה לפנינו. גם עיניהם של הקשוחים שבחדר האדימו מדמעות נוכח הטרגדיה.
דקות לאחר מכן הסתיימה המשמרת נסעתי הביתה. בדרך דיברתי עם האחות הרחוצה בניתוח שיצאה בבכי מהחדר. ניסיתי להרגיע אותה וכנראה גם את עצמי שעשינו באמת כל מה שיכולנו כדי לעזור למטופל. היא אמרה לי: "אבל ערן זה היה כל כך מהיר לא ראיתי בכלל איך הוא נראה". עניתי לה: "אני לא אשכח את פניו בשביל שנינו".
בכניסה לבית רצו אלי הילדים שהספיקו להתעורר וחיבקתי אותם חיבוק חזק מידי שאפילו להם נראה מעט מוגזם, מודה על הזכות לחזור למשפחתי האוהבת, הם לא יודעים מה קרה לפני שעה קלה וטוב שכך נשארה בהם עוד טיפה תמימות. ואישתי, אחות בעצמה אספה אותי אליה כמנסה לטעון אותי בחום והבנה. ומעודדת אותי כדי שלא אשבר.
עוד פנים לסיעוד בחדר ניתוח… מחר נמשיך שוב, עוד פעם כדי לעזור לעוד מטופלים כי החיים חזקים מהכל. ביחד ננצח!".
