"אני אתחיל ואגיד שליבי עם כל האנשים שאיבדו את יקיריהם בטבח הנורא הזה. הנשמה שלי שורפת וכואבת עבור כל המלאכים חפי הפשע שנפלו קורבן לשנאה כזאת, שבסרטי אימה הכי מפחידים לא היה סיפור כזה", כך מתחילה את סיפורה עדן שטיבלמן בפוסט בלתי נתפס בפייסבוק.
"באירוע של הנובה עבדתי בכניסות בעמדה של הצמידים עד 6 בבוקר, אפילו חיכיתי לשותפה שלי מאיה שתסיים גם היא את המשמרת ככה שהתעכבנו עוד איזה חצי שעה. פתאום התחלנו לשמוע בומים חזקים, אנחנו מסתכלות אל השמיים ושתי דקות אחרי זה כיבו את המוזיקה בקריאות של "צבע אדום".
בתור אחת שגדלה באשדוד וספגה המון מלחמות ואזעקות הייתי מאוד אדישה לסיטואציה, ואפילו צחקתי קצת על זה (אבל אסור לעולם להיות אדישים לסיטואציה ותמיד לרוץ למקום מוגן ככל האפשר, דבר שיכול להציל חיים!).
בהתחלה התכוונתי לחזור עם החברים שלי לכיוון גן יבנה בשביל להמשיך לשבת כולנו ביחד, אבל אחותי ריטה וגיסי גיא היו גם הם במסיבה ובמחשבה שנייה החלטתי לחזור יחד איתם בחזרה לאשדוד. כמוני, גם הם התארגנו באדישות והחליטו לחכות בשטח המסיבה עד שהפקק הלא נורמלי שיש בחוץ ישתחרר וניסע כאשר השטח יהיה יותר פנוי לנסיעה".
דודי: "הייתי בנובה עם עוד 15 מחבריי. בשעה 6:30 כיפת ברזל התחילה ליירט מעל הראש שלנו עשרות טילים אם לא מאות, הרבה מחברי נכנסו ללחץ אז התחלתי לעזור להם. כעבור כמה דקות התחילו להגיע שמועות וטלפונים שיש מחבלים על אופנועים שמרססים רכבים ביציאה אז לא לצאת. התחלתי להזהיר אנשים שלא יצאו".
עדן שטיבלמן: "בזמן שהנחנו את הדברים באוטו הגיע אליי מלאך בשם דודי שהתריע לנו שיש יריות בחוץ וירו על רכבים וכדאי לנו להישאר בשטח של המסיבה עד שהמצב יירגע. התחלנו להתקדם לכיוון הבוטקה של הכרטיסים, בוטקה עשוי גבס שבצידיו חלונות מרובעים ופתוחים עם סורגים. התיישבנו שם בהתחלה על כיסאות ולאט לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות ומיד ירדנו מתחת לשולחנות שהיו מחוברים לקיר. למזלנו היה מנעול בדלת שהציל אותנו פעמיים! נעלנו את עצמנו ולאחר כמה דקות מישהו ניסה לפתוח את הדלת, רואה שנעול ומיד הולך לחלון ואני רואה ישראלי בשם גל. מיד פתחנו לו את הדלת ונעלנו שוב".
גל: "היריות לא מפסיקות. ואתה שומע את אותן יריות מתקרבות יותר ויותר. ואז ראיתי בוטקה קטן שהיה בכניסה למתחם שם חילקו צמידים למסיבה, ניסיתי להיכנס אבל היה נעול. אז הסתכלתי דרך החלון וראיתי קבוצה של אנשים שהסתתרו שם שמיד פתחו לי שראו שאני לא מחבל, התיישבתי שם איתם צמוד לקיר. המחבלים כבר היו בתוך המתחם ולא היה שום מקום אחר להסתתר בו. אז נכנסתי שם מתחת לשולחן וחיכיתי שכוחות ישראלים ישתלטו על המצב".
תומר: "היריות רק מתחזקות והשריקות רק מתקרבות. בשלב מסוים נשארנו רק אני ומיכאל ואנחנו כל הזמן שומרים על תנועה, עד שנתקלנו בבוטקה שהיה החדר של הכרטיסים ממש על הכניסה לאירוע. הדלת הייתה נעולה. הסתכלנו מהחלון וראיתי שם שתי נשים ושני גברים אחת מהן פתחה לנו את הדלת ונכנסו פנימה. וברגע הזה… התחיל מסע הסבלנות, הפחד, החרדה וההתמודדות. פתאום… ריסוס של כדורים על הבוטקה דרך הקיר, אנחנו כולנו תופסים את עצמנו בראשים וצמודים לרצפה ובניסיון שלא לצעוק או להיבהל כדי שלא נסגיר את עצמינו, שהצרור הפסיק הבנו שנפגענו".
עדן שטיבלמן: "פתאום כדור פוגע באחד הסורגים של החלונות. נבהלנו. לא הספקנו להגיב וכמה שניות אחרי זה התחילו לרסס את כל הבוטקה שישבנו בו. ראיתי שגל חטף כדור בברך ורסיס בראש. הוא דימם. ראיתי את גיא, גיסי, עם כדור בבטן. ואין לנו יכולת להגיב, לעזור, לקום או לבכות כי אנחנו שומעים את המחבלים מסתובבים סביבנו".
גל לוי: "היה שקט של איזה 4 שניות ואז משום מקום הוא התחיל לירות בקיר גבס שהיה מאחורינו ופגע לי בשתי הברכיים והעיף לי רסיס לראש. הברכיים שלי התחילו להשפריץ דם ברך שמאל במיוחד כאשר כדור פשוט נכנס ויצא ממנה ובברך ימין נתקע הכדור. זה הרגיש מוזר להיפגע מכדור. זה לא כאב כמו שמצפים. הצלחתי עדיין לשמור על שקט אבל אחרי 3 -4 דק המוח מתחיל לעכל את מה שקרה. אותו מחבל שריסס אותנו שם פשוט הלך אחרי שהוא שחרר צרור של כדורים ולא בדק מה הולך בתוך אותו בוטקה קטן".
עדן שטיבלמן: "בזמן שהיינו שם היינו בשקט, לא קמנו, לא זזנו אפילו לא קצת. היה לי להשתין ברמות שהתחיל לכאוב לי כל הגוף ולא הייתי מסוגלת להשתין על עצמי. לאחר שעה נוספת שאני מתאפקת התמודדתי עם עוד קונפליקט נפשי, לא יכולתי יותר ופשוט השתנתי על עצמי, שכבתי בתוך השלולית פיפי של עצמי, רועדת מקור בזמן שאני מחבקת את גל".
תומר: "אנחנו עוד בפנים שכובים מפוחדים ספוגים בדם, ובשתן. כל אחד צלל למחשבה של עצמו, אני ניסיתי להירדם כי לא רציתי להרגיש איך אני הולך למות".
גל לוי: "ואז באזור השעה 12 בצהריים מגיע עוד מחבל לבוטקה גם מנסה לפתוח את הדלת שהייתה נעולה מבפנים לא מצליח ואז הולך לחלון מולנו ומסתכל לכולנו בלבן של העיניים ופשוט אומר לנו "money" עם מבטא כבד".
עדן שטיבלמן: "כולנו מיד זרקנו לעברו את הטלפונים והארנקים שלנו, הוא לקח את הכל, חייך והלך. מאותו רגע, קריאות של שמע ישראל. זהו הלך עלינו. החיים שלנו תלויים באותו ערבי. הוא הולך להגיד להם שאנחנו פה, הולכים להרוג אותנו".
גל לוי: "ניסיתי לקום אבל הברכיים שלי היו במצב רע מאוד והבנתי שאני תקוע שם באותו בוטקה, אחר כך ניסיתי לאסוף את הדם שירד לי מהברכיים וצבע חצי מהרצפה באדום ומרחתי על החזה והעמדתי פני מת. אבל להפתעתי הגדולה הוא לא חזר לשם ואף מחבל אחר לא הגיע".
תומר: "עכשיו הוא כבר יודע בוודאות שאנחנו פה, ולנו אין לאן לברוח, ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה, שתיים מאיתנו פצועים ולא יכולים לרוץ או לסחוב. אז אני שואל את גיא ״מה עושים?״ והוא ענה לי..
״זה כבר לא החלטה שלך, אין לי יד בזה ואין מה לעשות״ אז נשכבתי וחיבקתי את הרגליים שלו, והוא חיבק את אשתו ריטה שהייתה איתנו". 4 שעות בערך כבר שאנחנו ככה. בשלב מסוים נהיה שקט, אני חלמתי על החתול שלי, ומי יאכיל אותו שאני מת… לפתע משום מקום שמענו מילה אחת , שבבירור הייתה בטון ישראלי. ולרגע התמלאה לנו תקווה קטנה קטנה, רצינו לצעוק כל כך אבל שמרנו על שקט ואמרתי, "אל תעשו כלום, אם זה צבא הם ידעו לבדוק פה".
ריטה ידיד: "50 מטר.. 20 מטר…" – שמענו בעברית. הרמתי את הראש בלי להסס וראיתי אותם, 3 חיילים, שניקו את השטח ובאו להציל אותנו. על המחבלים שראיתי אזוקים, ועודם בחיים, ירקתי, וקיללתי עוד לפני שראיתי את הזוועות שהיו שם, בשביל כולנו! אני מצטערת שלא זרקתי עליהם אבנים, מצטערת שלא השארתי חותם על הפנים שלהם שייזכר לתמיד כשיסתכלו על עצמם במראה".
גל לוי: "הסיפור לא נגמר עד שלא הגעתי לבית חולים קפלן ברחובות, כי גם הדרך חזרה המסיבה הייתה מלאה ברכבים שעולים באש, בחיילים ואנשים מתים על הרצפה וכל הסצנה הזאת הייתה נראה כמו סצנה מהמתים המהלכים. כאוס טוטאלי".
עדן שטיבלמן: "50 מטר, 20 מטר, 10 מטר…" אנחנו מרימים את הראש ורואים את הצבא שלנו, קמים עם הידיים למעלה "אנחנו ישראלים, ישראלים", ובוכים את חיינו. תודה רבה לכל הניסים וההשגחה עלינו. כמה זה היה קרוב כל פעם כל פעם כל פעם. הסתכלתי על אחותי בזמן שהיינו שם וכל מה שחשבתי היה "אלוהים, אמא שלי הולכת לאבד שתי בנות עכשיו, בבקשה תשמור עלינו".
גיסי, שעם כדור בבטן עלה על אחותי ושמר עליה בגופו וגל שהתנהג בצורה הרואית וחשב רק על דרכי הישרדות. בשלב מסוים לקח את כל הדם שהוא איבד ומרח על עצמו בשביל להיראות מת. כמה שאני גאה בכם, כמה שאני שמחה שכולנו יצאנו בחיים. אני מבקשת מכל עם ישראל, זה הזמן שלנו להיות חזקים, מאוחדים, להיות חזקים עבור אנשים שיותר קשה להם, להרים את הראש, לחייך. אף אחד לא ינצח אותנו! אף אחד! אף אחד לא ישבור את הרוח שלנו, את האהבה שלנו. את אהבת החינם שלנו. את שמחת החיים שלנו.
07.10.2023, תאריך שייזכר בליבי לנצח.
