מתחילת הלחימה היה ברור לכולם שללא כניסה קרקעית לא יוכל צה"ל להפיל את שלטון החמאס. תקיפות מהאוויר זה נחמד ויפה אבל כדי למגר את החמאס לחלוטין צריך להיכנס קרקעית. בחמאס ידעו את ז והבינו שהדרך היחידה לעצור את המתקפה תהיה גביית אבדות עצומות מצה"ל בשלב מוקדם, בצורה שתאלץ אותו להתקדם הרבה יותר לאט ולהישחק. במצב כזה, אולי תאבד ישראל את הלגיטימציה העולמית או הנחישות שלה להמשיך בקרב. אחד הכלים העיקריים להשיג זאת הוא טיל נגד טנקים שנקרא 9M133 קורנט, ועל הנייר יש לו סיכוי להצליח. איך הוא עובד, ומה עושה אותו לכל כך מסוכן?
הקורנט פותח ברוסיה בסוף שנות השמונים כדי להתמודד עם הטנקים המתקדמים של ארה"ב ומערב אירופה, תוך הסקת מסקנות מביצועי הטילים שקדמו לו. הראשון היה הסאגר המפורסם, שהצריך דיוק רב של המפעיל והעמיס עליו מאוד. אחרי הסאגר הגיעו טילי הקונקורס והפאגוט, בהם היה על המפעיל לכוון רק אל המטרה והטיל תיקן את מסלולו לעברה. ועדיין, המערכת היתה מוגבלת לטווח של ארבעה קילומטרים והעוצמה לא הייתה מספיקה לחדירת טנקים מתקדמים.
הקורנט היה הפיתרון: הפעם אין כבלים, ראש הנפץ קטלני ביותר והטווח עומד על יותר מחמישה קילומטרים וחצי. לשם השוואה, טיל הג'וולין האמריקאי המקביל לו שפותח באותה התקופה מגיע לארבעה ק"מ. מי שרואה קורנט טס, יכול לחשוב שהוא מקולקל; הטיל מסתחרר כשיכור ונראה שכל רגע יאבד שליטה ויישתל באדמה. אבל דפוס התנועה האלכוהולי הזה נובע מתצורת הביות שלו: הקורנט מונחה לייזר, בתצורת רוכב קרן. זה אומר שהמפעיל מאיר את המטרה באלומת לייזר, והטיל טס בתוכה כל הדרך למטרה. באחורי הטיל יושבת לוחית שמחולקת לארבעה פלחים, ומאחוריה חיישן שקולט את הלייזר. כשהוא מזהה סטיה לעבר אחד הפלחים, מיד יזוזו ההגאים כך שהקרן תהיה במרכז הלוחית. התנועה הזאת מתבצעת ממש כל הדרך למטרה, ולכן נראה הטיל כמסוחרר. אבל השיטה עובדת והקורנט נשאר בתוך אלומת הלייזר כל הדרך ליעדו.
פגיעת הקורנט עוצמתית ביותר: ראש הנפץ שלו שוקל 4.6 ק"ג, והוא מחולק לשניים: מטען קדמי, שנועד לפרוץ מיגון ריאקטיבי ושכבות שריון ראשונות, ומטען עיקרי מאחוריו שחודר אל תוך הטנק. שני המטענים בנויים בתצורת מטען חלול; פצצה עם קונוס ריק באמצע, שגורם לרוב אנרגיית הפיצוץ להתרכז קדימה בצורת סילון רותח שקורע חתיכות שריון ומכניס אנרגיה קטלנית לחלל תא הצוות. לצד נהלים ושיטות שלא נפרט, לצה"ל יש מענה טכנולוגי לטילים הללו: מערכות מיגון אקטיבי. למשל, מעיל רוח שיודעת לקלוט את הקורנט כשהוא באוויר ומתקרב לטנק, ולשגר אליו מטען רסס שיחסל אותו בדרך.
איך יכול להיות שצה"ל פועל בעומק הרצועה וחמאס עדיין מצליח לירות טילים?
שאלת השאלת היא איך חמאס ממשיך לירות בשעה שצה"ל מעמיק את הפעילות שלו ברצועה. לשאלה זו יש המון תשובות ואנחנו נתמקד ב-3 סיבות עיקריות.
הסיבה הראשונה היא המיקום. מערך הרקטות של חמאס מפוזר על שטח עצום, ונבנה בצורה שלא אפשרה להבין היכן נמצא כל משגר. מדובר בבורות שיגור: חופרים תעלות ומציבים בהן מסילות, בתוך כל אחת – רקטה; הרקטות נמצאות מראש בזווית בה יפגעו באזור ישראלי ספציפי.
רקטות קצרות טווח מכוונות לעוטף עזה ואשקלון, ורקטות לטווח בינוני מכוונות לגוש דן וסביבותיו. השיגור מתבצע באמצעות שלט רחוק או טיימר, והמחבלים יכולים ליזום את הירי מתוך בונקר סמוך – בלי להסתובב בשטח ולהעיד על צפי ירי אפשרי. כל בור הוא חד פעמי. השיגור פוגע במסילה ולרוב שורף את חיווט יזימת הרקטות, ואין לחמאס איך להקים את כל העסק מחדש בזמן לחימה.
רקטות ארוכות טווח, כאלה שנועדו להגיע עד חיפה למשל, נורות לעיתים מתוך מכלול תת קרקעי רב פעמי, המשגר הוא חלק ממערך המנהרות שלהם, ויושב על צירים שמאפשרים כיוון למטרה לפי צורך. ועדיין, רוב מערך השיגור פרוש בשטח, ויורה רק פעם אחת.
כשחפרו המחבלים את הבורות הללו, כיסו את המרחב בברזנטים או חממות, ועשו זאת באופן קבוע לאורך שנים רבות. לצערנו, כך נוצר מצב בו לא ידוע היכן נמצאים בורות השיגור.
צה"ל מצא פיתרון חכם לפער הזה: כיפת ברזל מחסלת את הרקטות באוויר – אלו שהם איום מעשי – וכך לא צריך ללכת ולהפוך אבן-אבן בעזה עד שמוצאים טיל.
אבל המספר העצום של בורות השיגור עדיין מאפשר לחמאס להמשיך לירות גם כשהוא חוטף מכל הכיוונים. אני לא יודע להעריך כמה בורות שיגור כאלה נמצאים ברצועת עזה, אבל בהחלט לא יפתיע אותי אם גם בעוד עשר שנים יסתובבו ילדים מחוץ לבית להיא, יזיזו שיח וימצאו שם קן של גראדים.
הסיבה השנייה להמשך השיגורים היא מבנה מערך הרקטות של חמאס. הוא תוכנן כך שיוכל לפעול באופן בלתי תלוי במצב המפקדות ומערכי השליטה. כדי לירות כוורת רקטות לעורף, המחבלים צריכים רק פקודה ואת השלט של המשגר, וכך יורים בקלות גם בלי מסר מדוקדק שיעבור במורד שרשרת פיקוד. אפילו לכוון לא צריך, הכל גם ככה חפור ומכוון מראש (וכך יכולים המחבלים לירות בלי להסתבך עם כוונון ולחשוף את עצמם). ולכן, גם אם חיסלנו בכירים ומפקדים בגזרה כלשהי, הזוטרים בשטח עדיין יכולים לירות כשיגידו להם. בלי מפקדים, יהיה קשה יותר לתאם מתקפות מורכבות, מהלכי הגנה, מארבים וכולי – אבל ירי גראדים הינו צעד מאוד פשוט עבור חמאס.
הסיבה השלישית היא מדיניות ניהול האש. חמאס יצא למתקפה הרצחנית של השבת השחורה בידיעה שאחר כך יוטל למלחמה עם צה"ל. תגבורות לא יהיו לו, סיוע בתחמושת לא יגיע, ועליו להשתמש בחכמה במה שיש לו עד לסוף הלחימה. זו אחת הסיבות שהארגון חפר לו מנהרות עמוקות וארוכות, בנה בונקרים מתחת לבתי חולים, והרים תשתיות שיאפשרו לו לשרוד זמן ממושך. מדיניות הירי של האויב תוכננה גם היא להפצצה חסכונית – הרעיון של חמאס בשלב זה הוא לא להשיג נזק מקסימלי למדינת ישראל או לצה"ל – רק לשמר את הירי כמה שיותר זמן.
וכך יורים המחבלים יחסית מעט רקטות בכל מטח, ובוחרים מתי לתת ריכוז מאמץ ולירות יותר; הם יודעים למשל שבאשדוד, ראשל"צ ואשקלון יש מספר איזורי התרעה, ומספיק שיוזמים בור שיגור אחד לעיר, והמסכים בישראל יידלקו בכיתובי התראה כתומים. המדיניות קמצנית ואלה יורים את המינימום שצריך כדי להכניס אזורים גדולים למקלטים, וכך מצליח האויב לירות למרות שכבר שיגר לפחות חצי ממלאי הרקטות שהיה לו קודם לפתיחת המערכה.
