והוא בכלל תכנן לעצמו סוף שבוע שקט. זו בכלל לא הייתה המשמרת שלו. בשיבוץ שלו שבת ה-7.10 הוא היה פנוי. תכנן להיום עם האישה, מורן והתינוק בן 11 החודשים. אבל הוא לא ידע שלפניו שבת ארוכה מאוד בת 15 שעות של פעילות רצופה, בה יטפל בפצועים, כולל קשה, ואף יציל חיים.
שחר אדרי, (29) מאשדוד, הוא פרמדיק בתחנת מד"א אשדוד מרחב לכיש, הוא שם משנת 2009 מאז גיל 15. ב-7.10 אותה "שבת שחורה", הוא היה כאמור בשבת חופשית. אבל אז זה קרה. שחר מספר: "כמו כל תושבי הדרום, אני אשתי והילד קמנו מהמטחים בשש וחצי בבוקר. במטח השני, תוך כדי שאני מעביר את אשתי והילד לבית של חמי וחמתי שיש בו מרחב מוגן, באזור המע"ר, התבקשתי לקחת אמבולנס כוננות לבית שלי".
אבל כששחר שהגיע לתחנת מד"א באשדוד סביב 8 בבוקר, הבין שהמצב השתנה. במקום לקחת אמבולנס כוננות לבית, הוא התבקש לרדת דרומה, לתגבר את מרחב לכיש. שחר: "הגעתי לזירות רבות. בתחילה נסעתי למד"א אשקלון. איך שהגענו לעיר קיבלנו מטח רקטות מאוד מאסיבי שלאחריו ביקשו ממני ומדבוקת האמבולנסים שהובלתי, לנסוע לכיוון אזור חבירה ליד העיר שדרות, לקבל את הפצועים הראשונים שהוצאו מתחנת המשטרה שם".
כשהגעת לשם הבנת את סדר הגודל?
"רק כשהגעתי וקבלתי את הפצועים הראשונים, הבנתי את סדר הגודל של המצב שאנחנו נמצאים בו. אחד הפצועים היה שוטר מתחנת שדרות שנפצע מפצעי ירי בפלג גופו העליון. הוא היה פצוע בהגדרה קשה מאוד, אבל בהכרה מלאה. בטיפול ראשוני ביצעתי עצירת דימומים, חמצן ושמירה על חום גוף. בעצם החזקתי אותו ער כשהמשכתי לעודד אותו כל הדרך לבית חולים".
מה איתו?
"אני יודע שמצבו הסתדר, ואפילו ראיתי אותו מתראיין בטלוויזיה"
אז למעשה הצלת את חייו
"כן, אבל לא רק אני, אני חלק מזה".
מכאן זה לא נגמר. שחר ונהג אמבולנס הנט"ן שאיתו, אלון גרינברג, הוזנקו לזירת נפילות רקטות באשקלון, שיצרו הרבה הרס. מכן הזניקו אותו לקבל חיילים שנפצעו באזור ארז. שחר: "קיבלתי מהצבא שני חיילים עם פציעות ירי ורסיסים בגפיים במצב בינוני. פינינו אותם לאסותא אשדוד".
לאחר הפינוי לאסותא אשדוד, שוב ירדו שחר ואלון דרומה לאזור כינוס ליד שדרות, שבו קיבלו פצועים במצבים שונים בכל דרגות הפציעה, כולל יולדות שחולצו מהעיר. שחר מתאר את מה שהיה: "בין היתר הגענו לתוך שדרות לפנות עוד פצועים מתחנת המשטרה. היה ירי חי מעלינו ומסביבנו. ראינו הרבה הרוגים. אלה מראות קשים. ראינו גם אזרחים, שוטרים, וחיילים שלצערנו הרב כבר לא היו בין החיים".
לא פחדת?
"כן, היה מאפיין של פחד, אבל בנקודות האלה אתה משתדל לנתק את הרגש בכדי לעבוד".
בכמה אנשים לדעתך טיפלת?
"רק באותו היום 15 אנשים עברו לי באופן אישי בין הידיים. בין אם מיון ראשוני, טיפול ופינוי לבית החולים".
הצלת הרבה חיים
"עשיתי את העבודה שלי. זה הכל".
שחר, שבכלל חשב על שבת חופשית, נשאר בשטח בטיפול עם אלון וחבריו, שעות רבות מאוד.
כמה שעות היית בשטח מרגע שיצאת ממד"א אשדוד?
"סביב 15 שעות. כשהגעתי בסוף היום הביתה, דבר ראשון נגשתי אל הבן שלי בן ה- 11 החודשים. הוא כבר היה ישן. לא יכולתי להתאפק, הייתי צריך להרים אותו ולתת חיבוק גדול ונשיקה".
למה?
"כי במהלך היום הגיעו אלינו הידיעות למה שקרה בתוך הקיבוצים, מה שקרה בתוך העוטף. אני לא מעט שנים במד"א, ולא ראית מקרים קשים כאלה ולא בכמויות האלה".
איך מתמודדים עם מראות כאלה?
"המזל שלי שאשתי, מורן, הייתה גם מתנדבת במד"א ויש לי עם מי לדבר, עם מי לפרוק, ברמה כזו שיש מי שיודע להכיל ולהבין מה אני עושה ומול מה אני מתמודד".
יש לך איזו תבונה מהאירועים באותה שבת?
"להעריך את הקרובים שלנו ולנצל כל דקה שיש לנו איתם, כי בשנייה אחת הכל יכול להסתיים"
