מתחילת המלחמה וביתר שאת בשבוע האחרון, התקשורת בקמפיין. קמפיין להדחת נתניהו. הכל כשר למען המטרה ואין קווים אדומים. באולפנים יושבים אלופים בדימוס, אנשי תקשורת, בכירים לשעבר, מדינאים כושלים, ומומחים מטעם עצמם, שמתחרים בזה אחר זה מי יטיל יותר רפש בראש הממשלה. השבוע הגדילו לעשות והביאו כפרשן מן המניין את אחד מעדי המדינה נגד נתניהו, וכל זאת, תוך כדי מלחמה מדממת ועקובה מדם נגד אויב מר ואכזר.

גם מבלי להיכנס לחלקם של אותם אלופים בקונספציה הארורה, שלה היו שותפים כל בכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, כולל אותם פרשנים עצמם, לפיה חמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה – עצם הדיון כרגע בעתיד נתניהו פוגע בביטחון המדינה ובעם ישראל, וזורע דכדוך בקרב הצופים שמשליך על המורל והחוסן הלאומי.

על מנת להבין את גודל הבושה, צריך לחזור אחורה לימים הראשונים שאחרי האסון הגדול. אז, הרגש הישראלי היה בעיקר של השפלה, אבל, כאב וזעם על הזוועות שכמותן לא חווינו מאז השואה. רגשות אלה גרמו לאחדות והתלכדות של הציבור הישראלי על כל גווניו, לוחמי צה"ל מכל המגזרים, מתנדבי זק"א החרדים שקידשו שם שמיים, עמותות שהתגייסו למען החיילים והמשפחות ועוד יוזמות מדהימות של אנשים טובים. כבר אז, ברגעים המיוחדים והמאחדים הללו, החל הקמפיין התקשורתי כשהטענה היא על העיכוב בהקמת ממשלת החירום, "למה זה לא קורה", "למה עדיין לא הוקמה ממשלת אחדות", שאלו. כמובן שאת השאלה הפנו תמיד לכיוון אחד, ביבי, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מאחד, יאיר לפיד, שעד לרגע זה לא התנדב להיכנס מתחת לאלונקה.

לאחר הקמת ממשלת החירום תוך ימים ספורים, הגיעה הדרישה החדשה שכמובן הובעה אך ורק כלפיו (ולא לשאר השותפים האחרים למחדל הנורא): קח אחריות. לכאורה דרישה תמימה, יש שיאמרו, אף לגיטימית ומתבקשת. גם בימין רבים דרשו זאת. אך חדי העין הבינו כבר אז את כוונתם האמיתית ומטרתם הסופית – הורדת נתניהו מהשלטון, ויהי מה. בדרך מתוחכמת הם החלו לטוות את המהלך להפלתו, כאשר היה ברור שהדרישה הבאה אחרי נטילת האחריות, תהיה דרישה להתפטרות מתפקיד ראש הממשלה, כי לא את האחריות שלו הם רוצים, אלא את ראשו. אין חדש תחת השמש, הקמפיין להדחתו שהחל בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית ממשיך, רק הסיבה שונה.

 

ואכן, לא עברו ימים ספורים ובאופן "מקרי" ולא מפתיע, החלו להופיע באולפנים מתנגדיו השונים עם הדרישה להתפטרותו. מאז, מיום ליום האש מתגברת, והדיון הזה מתודלק ומהודהד באינטנסיביות. חלקים רבים בתקשורת התנתקו מחללית האם כשהאובססיה שלהם לביבי נתניהו מעבירה אותם על דעתם.

אין ספק שנתניהו כראש הממשלה במשך הרבה שנים חייב תשובות לציבור, יחד עם כל בכירי צה"ל, אמ"ן שב"כ וזרועות הביטחון על המחדל הנורא של שמחת תורה, ומאד יכול להיות שבתום המלחמה ואחרי ניצחוננו המובהק בעזרת השם, יתברר שהאשמה/אחריות מוטלת עליו והוא ייאלץ להיפרד מהתפקיד, אך הכל צריך להתברר אחרי המלחמה, ובשום פנים ואופן לא עכשיו. הדרך שבה מתנהל כרגע הקמפיין התקשורתי נגדו, בעיצומה של מלחמה וכשהתותחים רועמים, מדיפה ניחוח רע במיוחד של מניעים זרים וניצול ציני של המצב. לצער כולנו, חלקים בתקשורת לא הפנימו את גודל השעה, ומתנהלים בצורה חסרת אחריות.

ואכן, למרות שגם גדולי מתנגדיו מסכימים שנתניהו הוא פטריוט ישראלי שהמדינה היא משימת חייו ושעבורה הוא מקדיש את ימיו ולילותיו עשרות בשנים – בתחילת המערכה הייתה כמעט תמימות דעים, גם בקרב תומכיו הוותיקים, כי בסוף המערכה הוא יהיה חייב להניח את המפתחות לאור התנהלותו מול חמאס ב-14 השנים האחרונות והתעצמותו הצבאית שעליה שילמנו בטובי בנינו, זקננו, נשנו וטפינו שנטבחו, נשרפו ונחטפו על ידי הארגון הנאצי חמאס. דא עקא, בשבוע האחרון, עם התגברות מטחי הביקורת, ניתן לזהות מגמה הפוכה, רבים שחשבו שעליו להתפטר, חוזרים להיות בעדו לנוכח ציד המכשפות המתנהל נגדו.

למעשה, כפי שעם ישראל מתאחד ומתלכד בשעת צרה, כך התקשורת באמצעות הרדיפה האובססיבית שלה נגד ביבי מאחדת את כל הימין והמחנה האמוני סביב המנהיג היחיד שנמצא כרגע בסביבה – ביבי. לא מן הנמנע שללא הקמפיין הנבזי שמתנהל נגדו באולפנים, מצביעיו הם אלה שהיו מראים לנתניהו את הדרך החוצה. המשך הרדיפה האובססיבית תגרום לתוצאה הפוכה ולהישארותו בשלטון.

הקלישאה של "שקט, יורים" שביטא את הצורך ביישור קו של כל חלקי העם והתלכדות לאגרוף אחד בשעת מלחמה, הפך בישראל 2023, בעיצומה של מלחמה, ל"שקט, מאשימים" או "שקט, מפטרים".

עיתונאים יקרים, עם ישראל למרות המכה הקשה, חזק ומאוחד מתמיד. עם ישראל לא צריך ולא רוצה את הפילוג הזה. עכשיו נלחמים. בעזרת השם אנחנו נכריע את האויב וננצח במלחמה ניצחון מובהק כי אין לנו ברירה. או אז ואחרי שכל חיילנו והחטופים ישובו בשלום לביתם יהיה מספיק זמן להתווכח. עכשיו זמן אחדות ואהבת חינם.

 

שבת שלום.