ביום חמישי בבוקר התפשטה הידיעה הכואבת על מותו של דניאל בטוניה ברחבי אשדוד. דניאל (31), תושב העיר, נשוי ואב לבת, נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. דניאל חלה לראשונה בגיל 23, ומאבקו היה מתוקשר, מאחר שהעדה הגיאורגית כולה התגייסה למצוא לו תורם מח עצם.
בשמונה השנים האחרונות דניאל עבר שתי השתלות מח עצם, והמחלה חזרה לקנן בגופו חמש פעמים. בכל פעם הוא נלחם ולא ויתר, הוא אף התחתן והפך לאבא לפני שנה וחצי. אחותו חגית מספרת: "לפני חצי שנה הוא עבר את ההשתלה השנייה. כדי להכין את הגוף להשתלה, עושים כימותרפיה, הפוגה, ושוב כימותרפיה. ואז עוברים השתלה על גוף נקי. מאחר שהתברר שהוא מנוזל, שלחו אותו הביתה, והוא חזר אחרי שבוע וחצי לעשות השתלה. כאשר עשו בדיקה, ראו שהמחלה חזרה תוך שבוע וחצי! לא רצינו לשבור אותו שזה חזר בפעם הרביעית, ולא סיפרנו לו. הרופא החליט לעשות השתלה בכל זאת, וזה נקלט, אבל אחרי חצי שנה המחלה חזרה שוב בפעם החמישית, ואז כבר לא היה מה לעשות".
הרופאים הציבו בפני דניאל שתי אפשרויות. הראשונה, ללכת הביתה בידיעה שגופו יחזיק מעמד שלושה-ארבעה ימים. השנייה, לעבור כימותרפיה, לקבל תאים מהתורם האחרון שלו, וזה ייתן לו הארכת זמן של חודש אולי חודשיים. ואכן, דניאל נפטר חודש לאחר מכן. "תחילה הוא לא רצה לעבור כימו", אומרת חגית. "הוא נכנס לבית החולים כשהוא שוקל 37 קילו בלבד. הוא אמר 'תניחו לי, אני רוצה לנוח, סבלתי מספיק, אני לא יכול לעבור את זה עוד פעם. אני רוצה להיות איתכם, עם אשתי, עם הילדה, אני רוצה להיות בחתונה של חגית עוד חודש וחצי, אבל לא יכול'.
בסופו של דבר הוא הודיע שהוא הולך בכל הכוח. הוא היה מוכן להילחם למרות שידע שאין סיכוי. אנחנו כל הזמן קיווינו שאולי יהיה בחתונה. הוא עשה טיפול, ובפעם הראשונה הכימו עבר חלק. אחרי כל כך הרבה שנים, היו לו מינימום תופעות של סבל וכאבים. אחרי זה הוא גם זכה להכניס את הילדה לגן ביומה הראשון. הוא היה בבית חולים, ולא אישרו לו לצאת. הוא אמר 'לא מעניין אותי, אני מחזיק לה את היד בפעם הראשונה שהיא נכנסת לגן'. הוא תמיד עשה מה שאהב, מה שרצה. הוא אהב אקסטרים, טרקטורונים, סוסים, אופנועים, בילויים וחברים. הוא חי את החיים הטובים עם כל זה שהיה חולה. לפני האשפוז האחרון הוא קנה טרקטורון, ונסע איתו בדיונה כשהוא מחובר לצינורות וחוטים בגוף. הוא התחיל לרכוב וכל צינור עף לכיוון אחר. אנחנו מעריצים אותו על זה. היה לו אומץ לעשות מה שלרבים אין. הוא היה אופטימי ונאחז בחיים. הוא למד לקבל את המחלה, והייתה לו תמיכה מדהימה מהאישה, מהמשפחה ומהחברים. דניאל היה נשמה טהורה, זכה, שום רוע לא נגע בו. הוא תמיד עזר לכולם, היה אופטימי, אנחנו היינו שואבים כוח ממנו".
חגית מספרת בכאב על הסבל שעבר אחיה עד למותו. הכבד לא תפקד, מערכת העיכול קרסה, דניאל נבל לנגד עיניהם. "הוא איבד צלם אנוש, הגוף התעוות, לא היה חלבון והגוף התנפח מנוזלים, לא היו טרומבוציטים והוא התחיל לדמם מהעיניים, מהאף, מהפה. לא מספיק שיודעים שהוא עוזב אותנו? למה הוא צריך ללכת ככה, למה זה מגיע לו? היינו חסרי אונים", אומרת חגית. "ההורים שלי, מה הם לא נתנו לילד הזה… הם ביטלו את עצמם. אין כזו מסירות נפש. בימים האחרונים החמיר מצבו מרגע לרגע. הוא נראה רע יותר ויותר. ביום ראשון, ערב חג ראש השנה, הרופאים אמרו שזהו, נגמר הסיפור, שצריך לצפות שבשעות הקרובות הוא לא יהיה איתנו. כולם הגיעו לבית החולים. עברנו לגור שם. כל אחד נכנס בתורו ונפרד, שחרר את הנפש שלו, שיידע שהוא יכול ללכת, שזה בסדר, שיפסיק לסבול. אמרנו לו 'אתה משוחרר, לך למקום טוב יותר, שלא יצטרכו לדקור אותך ולומר לך דברים רעים, שהנפש שלך תנוח'. יש הרבה סיפורים על אנשים שמרגישים משהו, והוא לא הגיב, היה מחוסר הכרה, אבל כולנו דיברנו.
את לא יכולה לדעת אם הוא שומע או לא. אני והארוס שלי נכנסנו, הוא החזיק את היד של דני, ואמר את שמו והוא ענה 'אה'. הייתי בשוק, חשבנו שאנחנו מדמיינים. ארוסי אמר: 'אני רוצה לשאול אותך, תענה לי בבקשה מה אתה אומר. אתה רוצה שנקיים את החתונה?' ודני ענה כן. אמרתי לו שישאל שוב, רציתי להיות בטוחה שזה לא רפלקס. הוא שאל שוב, ודני הנהן פעמיים עם הראש, וזהו. קיווינו, התפללנו שיהיה בחתונה, פחדתי מהרגע שיקרה לו משהו, והנה זה קרה. תכננו לקנות חליפה כחולה, נעליים חומות, אמרנו שנלך ונעשה קניות ונסגור הכול ביחד. עכשיו אני צריכה לקיים את הצוואה שלו ולעמוד בחופה בלעדיו עוד חודש וחצי. איך אני עושה את זה?! איך אני יכולה ללבוש שמלת כלה?"
