כל פסטיבל הוא מיוחד. המהות בשם 'פסטיבל' היא חגיגה. מעין חגיגה תרבותית פומבית גדולה לשם הפגנת הישגים. אבל הפסטיבל המתוכנן בחודש הבא בביג באשדוד, בא לציין הישג מיוחד. מאוד מיוחד. ילדים וילדות שישמשו כדוגמנים לרגע. המשותף לכולם הוא שהם עברו חרם בשלב מסוים בחיים שלהם ועכשיו יש להם את הביטחון לעמוד מול כולם בגלוי.
"אני מחפשת את הגיבורים – ילדים ונוער (עד גיל 18) שעברו חרם / עוברים חרם. הגיבורים שלנו יהפכו לדוגמנים ליום אחד ויצעדו על המסלול. המטרה של הפסטיבל היא לעורר התעניינות בנושאים חברתיים וסביבתיים, לפרגן לילדים ונוער לשלב את קולם ולשתף פעולה בשיח הציבור. הפרויקט ללא תשלום". כך כתבה בפוסט במיוחד. יופדוב שהשתפה וזכתה בתחרות אוניברסלית יופי לנערות. מיכל, למרות גילה הצעיר מאוד (18), הפיקה מספר פרויקטים ומיזמים שלא היו מביישים מבוגרים ממנה. עכשיו היא מתכוננת לפרויקט הבא ב-19.10, תצוגת אופנה לדוגמנים שהוחרמו. אגב הפרויקט הזה הוא בהתנדבות מלאה שלה.
אז מה התכנון?
"אני עושה פסטיבל באשדוד באזור הביג, בחודש הבא, להעלות את הביטחון העצמי של הדוגמנים והדוגמניות שישתתפו. אלה שעברו חרם. להעלות את המודעות ואת השיח סביב זה. אני יודעת מה זה חרם, כי אני בעצמי עברתי חרם שש שנים".
באמת?
"חרם קשה ביותר. אלימות פיזית ומילולית. עיקמו לי ידיים ורגליים וכיבו עליי סיגריות. החרם היה מכיתה א' עד כיתה ו'. אח"כ עברתי לתיכון ושם זה נמשך, אז עברתי בית ספר. לאחרונה אח שלי עבר חרם. שיתפתי את המנהלת והיועצת ופתחתי תיקים במשטרה. קבלתי אפילו הודעה שאם לא אגיע להציל את אחי, הוא ימות. לעצור את התופעה אני לא יכולה, אבל אני יכולה להעלות את המודעות סביב הנושא. להגיד להם שיבינו שזה לא אשמתם,. לא אשמתם שהעולם דפוק ובריונים מחלישים אחרים, וחושבים שזה בסדר".
למה שיסכימו לחשוף עצמם?
"אני מביאה ידוענים וכוכבי רשת מפורסמים. הבושה עוברת צד. זה עניין של להגיד – "הביטחון העצמי שלי בשמים. מעניין אותי מה שקורה לי. לא מעניין מה שקורה סביבי". אני חזרתי כל יום בוכה הביתה ונעלתי עצמי בשירותים. אני רואה את עצמי כמי שיכולה כיום לתרום לילדים האלה. לתת להם מקום".
לפני שנמשיך, בואו נבדוק מה זה בכלל חרם חברתי או נידוי חברתי, לא פעם אנחנו לא מבינים את המשמעות עד הסוף.
על פי רותי פרגר-מאור, פסיכולוגית חינוכית מומחית בכירה שפרסמה מאמר בנושא במכון דרור לפסיכולוגיה וחינוך, נידוי בחרתי הוא:
"מרבית בני האדם מאמינים שנידוי וחרם חברתי יכולים לבוא לידי ביטוי רק כגילויי בריונות פיזית כלפי ילדים או מבוגרים, כאשר הם מתארים לעצמם בריונים מציקים, מתגרים, דוחפים, פוגעים, מקניטים ואף מכים אנשים אחרים.
יחד עם זאת, ישנם סוגים נוספים של חרמות ובריונות שאינם מערבים בהכרח אלימות מילולית או גופנית. במקרים אלו של בריונות, הנפוצים במיוחד בתקופת גיל ההתבגרות, ילדים עשויים להתמודד עם תופעות של נידוי חברתי וחרם כיתתי בבית ספר – מה שיכול להוות אתגר משמעותי עבורם ועבור הוריהם.
בנוסף, מומחים מזהים כיום מגמה בה מצבים של חרם חברתי הפכו לנפוצים מאוד גם במקומות עבודה שונים. התמודדות עם חרם חברתי אצל ילדים ומבוגרים כרוכה בסבל רב, שכן מערכות יחסית בריאות עם חברים לספסל הלימודים או למקום העבודה הן הכרחיות לבריאות נפשית תקינה.
מעבר לכך שילדים וסטודנטים עלולים לסבול ממגוון קשיים רגשיים, הם צפויים להפגין גם הישגים אקדמיים ירודים. כמו כן, ילדים ומתבגרים אשר נפגעו מנידוי חברתי נמצאים בסיכון מוגבר להתמודד כמבוגרים עם בעיות רגשיות שונות".
נחזור למיכל יופדוב, שחשפה באומץ את החרם שהיא עברה. התשובה לשאלה הבאה מלמדת שאפשר לא רק לעמוד שוב על שתי רגליים, אלא אפילו להעצים את עצמך, גם מהמקום הקשה של החרמה, וגם אם זה תמיד יישאר בזיכרון.
כמי שעברה חרם. מה איתך כיום?
"אני חושבת שהתגברתי על הכל. זה היה לא פשוט. עבר כבר זמן, אבל זו צלקת לכל החיים. אם אני שומעת סיפור על החרמה אני נזכרת. מיד עולים ה"פלשבקים". זה לא עובר לגמרי. אבל בעזרת השם עוד עשור, שאגיע לפוליטיקה, אקח את כל החוזקות שיש בי ואתעל אותן למען בני נוער".
