אף אחד מעולם הפשע באשדוד לא נפל מהרגליים, לאחר שפרקליטות מחוז דרום הגישה לפני ערב ראש השנה כתב אישום נגד סטיב ושלומי אקריש, שמואשמים כי רצחו את שלומי ("מישטאווה") לוי לפני כשנתיים. השניים היו בטוחים ב-100% כי לוי הוא זה שחיסל לפני 16 שנה את יובל אקריש ז"ל, אביו של שלומי בן ה-23 ואחיו של סטיב בן ה-42, והם המתינו לשעת כושר מבחינתם לסגור חשבון עם לוי, ולרצוח אותו בדם קר. כך לפחות בטוחים בימ"ר לכיש ובפרקליטות מחוז דרום.

כבר בליל הרצח במשטרה עשו אחד ועוד אחד, והגיעו חיש מהר למסקנה כי סטיב ושלומי כנראה עומדים מאחורי הרצח, והשניים כבר היו עצורים לפני כשנה על ידי ימ"ר לכיש בחשד למעורבות ברצח, אך זמן קצר לפני סיום החקירה הוחלט לשחרר אותם בהוראת הפרקליטות, מאחר שלא התגבשה תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום.

פריצת הדרך נרשמה לפני מספר חודשים, במסגרת חקירת פרשה 512. עד המדינה המרכזי בפרשה, דמות עבריינית מוכרת מאשדוד, סיפר שהיה נוכח בשתי פגישות "סולחה" שהתקיימו מספר חודשים לאחר הרצח. בפגישות, שהתקיימו באשדוד ובהרצליה, נכחו אנשים המזוהים הן עם ארגון מוסלי והן עם ארגון אברג'ל, ובמהלך הפגישה, כך לדברי עד המדינה, סטיב ושלומי אקריש התוודו בפני הנוכחים על הרצח.

על פי עובדות כתב האישום, שהוגש באמצעות עורכת הדין טל אדיר כהן מפרקליטות מחוז דרום, בתאריך ה-5.7.1999, באשדוד, נרצח אחיו של סטיב אקריש ואביו של שלומי אקריש, יובל אקריש ז"ל והנאשמים חשדו כי שלומי לוי, שהיה מכונה "משיטאווה", אחראי לרצח, ועקב כך החליטו יחד וקשרו קשר לרצוח אותו. לשם מימוש תכניתם לרצוח את שלומי לוי, הצטיידו הנאשמים באקדח ובמכשירי טלפון סלולאריים אשר שמשו אותם לתקשורת ביניהם לצורך ביצוע הרצח.

בתאריך ה-19.10.13, הגיע סטיב סמוך לבניין מגוריו של הנרצח באשדוד, כשהוא נושא עימו את האקדח. באותה עת ישב שלומי לוי, לבדו במושב הנהג ברכבו, אשר עמד בסמוך לכניסה לבניין ברובע ו' כשמנוע הרכב פועל, והמתין לאשתו שושי, שהייתה בחודשי היריון מתקדמים. סטיב אקריש נעמד מול הרכב, כיוון את האקדח לעבר המנוח שישב ברכב, וירה לעברו לפחות ארבע יריות בזו אחר זו, בכוונה לגרום למותו. שלומי לוי צעק לעבר רוצחו: "סטיב יא בן זונה".

במהלך הירי, אשתו של שלומי יצאה מהבית והמנוח צעק לעברה: "תברחי, הילדים!", ואשת המנוח המבועתת הסתובבה והחלה לברוח לכיוון הבניין, עלתה לדירתה בה שהו אותה עת שלושת ילדיה והזעיקה את המשטרה. מיד לאחר הירי סטיב אקריש נמלט מהמקום בריצה. שלומי לוי הצליח לצאת מהרכב והתמוטט על הכביש. צוות מד"א שהוזעק למקום פינה אותו לביה"ח "קפלן" ברחובות, שם נקבע מותו. על פי כתב האישום, שלומי אקריש השתתף בביצוע הרצח ועשה מעשים לביצועו באופן אשר אינו ידוע במדויק לפרקליטות בשלב הזה. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ורצח. התיק נחקר ע"י ימ"ר לכיש. הפרקליטות הגישה לבית המשפט בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם. עורכי הדין נס בן נתן ומשה יוחאי, המייצגים את השניים, הכחישו את המיוחס למרשיהם.

עד המדינה "הפיל" את סטיב ושלומי
עדות עד המדינה הייתה קריטית לגיבוש כתב האישום נגד הדוד והבן למשפחת אקריש. בעדות טען עד המדינה כי זמן מה לאחר הרצח, בסיועו, התקיים מפגש פיוס ("סולחה") בין הנאשמים לבין אחיו של המנוח, כאשר במספר הזדמנויות המשיבים הודו בפני העד כי רצחו את המנוח, ובשל כך ביקשו שיערך פיוס ביניהם לבין אחיו של המנוח, כל זאת מתוך חששם שעקב מעשה הרצח יבולע להם. עד המדינה אף התעמת במהלך החקירה עם השניים והטיח בפניהם טענות אלה. עדות עד המדינה מוצאת תימוכין בפלטי תקשורת, איכונים ותמלילי האזנות סתר, המוכיחים קיומן של השיחות והמפגשים לצורך הפיוס האמור. הודעות אשת המנוח אשר הייתה עדת ראייה לרצח ושמעה את המנוח צועק לעבר היורה: "סטיב יא בן זונה". אשת המנוח העידה כי שבועיים לפני הרצח, סיפר לה המנוח כי הוזהר ע"י אחרים מפני סטיב ושלומי אקריש, אשר רוצים להרגו כנקמה על רצח יובל אקריש. עקב כך חשש המנוח לחייו ושיתף את אשתו בחשש זה. עדויות עדים נוספים על כך שהמנוח, זמן קצר עובר לרצח, הוזהר מפני השניים כפי שתיארה אשת המנוח. הודעת אמה של אשת המנוח, על כך שזו סיפרה לה את שראתה ושמעה מפי המנוח בעת הרצח, עוד בטרם חשפה זאת בפני חוקרי המשטרה.

חברתו של שלומי אקריש העידה על התנהגותו המפלילה בסמוך לפני ובסמוך לאחר ביצוע הרצח, שהתבטאה בכך שהוא נפרד ממנה בסמוך לפני הביצוע, הודיע לה שיהיה עליו "להעלם" לתקופת מה, ואכן לא שב לביתו ואף התגורר במלון לאחר הרצח. העדה גם העידה על כך שהנאשמים היו יחד בתקופה האמורה. גם סטיב "נעלם" לאחר המקרה כאילו בלעה אותו האדמה.

"שבועיים לפני הרצח באו והזהירו אותו שינסו לפגוע בו"
לפני מספר חודשים קיימנו ראיון מרגש מאוד עם האלמנה שושי לוי, שמתמודדת גם בימים אלה עם האובדן הקשה בזמן שהיא מגדלת ארבעה ילדים. שושי הכירה את שלומי לפני 14 שנה. הם התחתנו ולשניים נולדו שלושה ילדים, כיום בני 12, 10 ו-9. מספר חודשים לאחר ששלומי נרצח, נולדה הילדה הרביעית העונה לשם אביה, שלמרבה הצער לא זכתה להכיר את אביה.

שושי תיארה את הטראומה הקשה שעברה: "שבועיים לפני הרצח באו והזהירו אותו שינסו לפגוע בו. אלה היו שבועיים קשים, כאילו אומרים לך שכל יום חייך עומדים להשתנות. היו לי תסריטים בראש, הייתי מדמיינת את השבעה. הוא אמר לי שכל יום זה יכול לקרות. הוא לא היה מהסוג שיקום ויברח. הוא אמר לי: 'איך אעזוב אותך ואת הילדים שלי?' הייתי בהיריון, והוא חשב עלינו כל הזמן. הוא פחד שיעשו לנו משהו אם יברח. הוא פחד עלינו, והוא הזהיר אותי כי הייתי צמודה אליו. לכל מקום היינו הולכים יחד. באותה שבת הלכתי בצהריים ברגל עם הילדים לאמא שלי. בערב היה כנס אחרון לפני הבחירות למועצת העיר אשדוד, שלומי בא עם האוטו לקחת אותנו הביתה.

הוא היה לחוץ ללכת לכנס. אמרתי לו שאולי נוותר ולא נלך, אבל הוא התעקש. יצאנו מהבית, וכשהייתי בדלת הרגשתי גל של קור, הלכתי להביא מעיל, ולבשתי אותו מהר תוך כדי ירידה במדרגות. כשיצאתי לכביש ראיתי מישהו ובהתחלה חשבתי שהוא זורק נפצים לכיוון הרכב, ואמרתי לעצמי שרק שלומי לא יריב איתו. ואז שמעתי את השמשה של חלון האוטו מתנפצת. עמדתי וראיתי רוצח עומד מול בעלי ויורה בו. הוא היה עם הגב אלי. שלומי צעק: 'שושי, הילדים, תברחי'. מיד הסתובבתי, רצתי בצעקות, נפלתי במדרגות, גרנו בקומה ראשונה, נכנסתי מהר הביתה, הוצאתי את הטלפון, התיישבתי ונשענתי על הדלת. אי אפשר לתאר במילים מה שמרגישים, זה פחד אימים. כל הגוף רעד. מיד הזמנתי משטרה, צעקתי שיורים על בעלי. הילדים כמובן שמעו שצעקתי. שוטרת נשארה איתי על הקו עד שהמשטרה באה, ואז פתחתי את הדלת ורצתי למטה. הילדים ירדו אחרי, וגם הם ראו אותו. הוא היה על הכביש, ניסה לצאת מהאוטו, ניסה לראות שלא עלו אלינו. התחלתי לצעוק, לקרוא לו שיענה לי. השוטרים תפסו אותי שלא אתקרב, נלחמתי איתם עד שהתעלפתי. משם נסענו לבית החולים. אמרו לי להירגע, שזה רק ברגל. כל הדרך לבית החולים האמנתי בזה. באנו למיון ואמרתי שאני רוצה לראות אותו. אמרו לי שהוא בחדר טראומה. הוא בכלל היה מת, רק פחדו להגיד לי. בינתיים בית חולים קפלן נהיה מפוצץ, כל אשדוד הייתה שם, כולם ידעו ששלומי מת, רק אני לא, מרוב שלא רציתי להאמין. ואז הגיע עובד סוציאלי ואמר שהוא רוצה לדבר איתי בארבע עיניים, ואז הבנתי ששלומי מת והתמוטטתי".

"בעלי לא רצח את יובל אקריש"
שושי מסכמת עם מונולוג כואב נוסף: "שלומי נרצח לא עוול בכפו. הוא לא רצח את יובל אקריש, ואם הם היו בטוחים שהוא עשה זאת, הם לא היו מחכים 16 שנה. אנשים חושבים שהם סגרו חשבון עם שלומי, חושבים 'עשינו את שלנו, רצחנו אותו, עכשיו אנחנו רגועים'. אבל זה לא ככה. הם הרסו בית שלם, שינו עולם. גרמו לכך שיהיו ארבעה ילדים יתומים, אלמנה בת 34, תינוקת שלעולם לא תכיר את אבא שלה, לא תזכה ממנו לחיבוק ולנשיקה. את זה לא רואים באותו רגע. הם מנפצים ושוברים לרסיסים משפחה שלמה, זה חורבן בית המקדש מה שעשו לבית. סגרו איתו חשבון, ופירקו משפחה שלמה. הילדים שלי ילדים עצובים.

המסר שלי הוא שיבינו שזה לא העיקר לסגור חשבון, להרגיש 'אני גבר, הנה השם שלי עולה למעלה'. זה קרה לפני הרבה שנים, אז למה לחכות שיקים בית, שיביא ילדים. למה לעשות את זה? הם הורסים משפחה שלמה, מונעים אהבת אב, ביטחון של אב. יש כאלה שאומרים שאמא זה העיקר בבית, זה לא נכון. יש גם אבא. גם כשהזוג גרוש, עדיין יש אבא. יש לנו עוד דרך ארוכה, יש בר מצוות, יש עוד הרבה התמודדויות. החיים ממשיכים והם חזקים מאיתנו, אבל יש כאב שגם הזמן לא ירפה. אנשים לא מבינים איזה נזק זה לילדים, נזק חמור, איום ונורא. לאף אחד אין זכות לקחת חיים".