"אני לא נפרד מישראל, עבורי זה סוג של פסק זמן ואני בטוח שאחזור להיות אתכם. החיים שלי כמאמן התקשרו לישראל בשמונה השנים האחרונות, לא פחות מאשר לסרביה. אני עולה עוד מעט על המטוס חזרה הביתה, ואני יכול לשתף, שאני מוצף ברגשות. שחשוב לי לומר תודה לכל אלו שתמכו בי, שחשוב לי להתנצל בפני אלו שנפגעו בי. אני מבטיח שאחזור לכאן, כי גם ברגעים הקשים שעברתי, זה גרם לי להיות טוב יותר בכל אספקט, כבנאדם וכמאמן. הסיפור שלי בכדוריד הישראלי לא הסתיים, עוד אחגוג כאן זכייה בתארים – ובתקווה גדולה, להיות ביום מן הימים גם מאמן נבחרת ישראל".
אנדראה ווקוייביץ' כמובן רצה להיפרד, ברגע של 'האפי-אנד', עם זכייה באליפות שנייה ברציפות עם הפועל אשדוד, וזכייה בטראבל שני והיסטורי, אבל הזמן עושה את שלו – והוא משלים, ובעיקר גאה – במסע שלו. מסע מוצלח מאוד לכל הדעות. מסע מעוטר של הישגים, שאותו צבע בגוונים המיוחדים שלו, בכל זאת, הוא לא רק מאמן מצוין (וגם מאמן עונת 2021-22 בליגת ווינר), אלא גם אדם אמוציונלי. חסר פילטרים.
"אני יכול להגיד ששבע הדקות מסיום ההפסד ביום שישי למכבי ראשל"צ, היו שבע הדקות הקשות בחיי", הוא מדגיש. "לא היינו צריכים להפסיד, היינו צריכים לקחת את האליפות. וכמו שאמרתי, אם יש קבוצה שראויה על הדרך שעשתה, במיוחד בפליאוף, זו מכבי ראשל"צ. אז ברכות למועדון הנפלא הזה, לשחקנים שהיה לי כבוד להיות היריב שלהם במעמדי שיא, לפיגורות כמו ירמי סידי ולאיבן קראצ'יץ', וברכות לג'ו מתתיה, שהוא בעיני מאמן מצוין. כן קראתי את מה שג'ו אמר בריאיון איתך, שהם הרגישו בנוח מולנו. הפעם, עדיף שלא אענה", פותח ווקוייביץ'.
איך מסכמים 8 שנים?
"כהחלטה מדהימה, לחיים, להצלחות בקריירה. הגעתי כעוזר מאמן פרטיזן בלגרד לפרויקט בדימונה. אחרי 6 חודשים חתמנו ל-6 שנים, לבניית פרויקט ולקידום הקבוצה הבוגרת לליגה הראשונה. אחרי 4 שנים כבר היינו בליגה הבכירה. בעונת 2019-20, עשיתי טעויות וגם הם. לשנינו לא היה ניסיון בליגה הבכירה. נהניתי בדימונה, אבל אני יכול להצטער על הדרך שהם סיימו את הסיפור, 3 שעות לפני משחק. מצד שני, זה פתח לי את הדלת לאשדוד. פעמיים דחיתי פניות מאשדוד במהלך התקופה בדימונה בגלל שהיינו בתוכנית. כאשר זה נגמר, ואתה יכול לשאול את אלי בן גוזי על כך, תוך שתי דקות סגרנו. התמניתי להיות מנהל מקצועי של המחלקה הצעירה, מאמן של הקבוצה השנייה ועוזר מאמן של אולג בוטנקו. ולמה שתי דקות? כי כסף לא היה הדבר שהביא אותי לכדוריד, אלא האתגר.
"ב-2020-21 – החלטתי לעזוב את ישראל ולחזור לסרביה, לאחר הזכייה הראשונה של אשדוד בגביע המדינה, אבל הדברים קרו – הם ואולג נפרדו. הציעו לי את הקבוצה. החלטתי להישאר לעונה אחת עם תוכנית ברורה איך הקבוצה צריכה להראות. ההנהלה הלכה איתי יד ביד, ומשם הכל היסטוריה. זכינו בטראבל. אני יכול לשתף, שהמטרה שלי הייתה זכייה בתואר אחד עם אשדוד בשנתיים, ואם מישהו היה אומר לי אז, תחתום, יהיו לך 5 תארים כמאמן ראשי, ועוד גמר פליאוף שבו אנחנו מפסידים במשחק 5 ועל חודו של שער – אז זה מדהים. זו מועדון עם אנרגיות מטורפות. במבט לאחור, מה שהוביל לזכייה בטראבל בשנה שעברה היה השינוי שחווינו עם הצירוף של מילאן קוסאנוביץ' וסטפן איליץ'. העונה זה סיפור אחר".
כלומר.
"דברים השתנו בסגל. התחלנו עם הרבה פציעות את העונה. ניבו לוי התחיל לשחק רק בדצמבר. הייתה לנו עונה מאוד לא יציבה. הצלחנו לקחת שני גביעים, אבל יותר מהכל – הצלחנו לחזור מהמתים. עברנו משברים לא פשוטים. העבודה כדי להרים את כולם הייתה פסיכית, אבל לשמחתי כולם נרתמו. שמנו את כל תשומת הלב שלנו על גביע המדינה, והצלחנו. התחלנו פליאוף עם מאזן שלישי, מהמקום החמישי, ואמרנו – אם הגענו עד כאן, ננסה להגן על הצלחת. שתי הסדרות הראשונות מול הרצליה והפועל ראשל"צ היו טובות עבורנו. היינו שותפים לסדרת גמר גדולה נגד מכבי ראשל"צ. אני חושב שהרגעים שידענו להרים את עצמנו היו שהפסקנו לפחד. אם אתה פוחד מהיריב, אתה לא נרדם. כן, נרדמנו בשני המשחקים הראשונים, אבל עשינו עבודה נהדרת והצלחנו לחזור מ-2:0. באופן שהפסדנו את האליפות, במשחק 5, על חודו של שער, ב'בית מכבי', זה לא בושה. אני עדיין עצוב על ההפסד, ואני מאמן מאוד שמח, כך שנותר לי לברך אותם".
במה התקופה בישראל שינתה אותך?
"היא בנתה אותי כגבר, כמאמן. בסרביה אימנתי 10 שנים. בישראל 8. הגעתי לישראל שאני אבא לילדה, והיום אני אבא לשניים. אני יכול לומר שההחלטה לעזוב, למרות שהיה לי חוזה עם אשדוד, היא עדיין לא פשוטה. היא הייתה החלטה מאוד מבלבלת, עד עכשיו, אבל אני מאוד שמח לחזור להיות אבא במשרה מלאה בבית לשני הילדים. הם זקוקים לי, והם במקום הראשון. היה לי כאן זמן טוב. זו עזיבה לא פשוטה עבורי, ואני כבר מתגעגע. ישראל זה מקום שאני אוהב. אני לא יודע בדיוק מתי אחזור, אולי עוד שנה, או שנתיים כמאמן קבוצה. אולי לפני והלוואי שזה יקרה כמאמן נבחרת ישראל. זו תהיה סגירת מעגל מצוינת. יש לי הרבה מה לתרום לנבחרת. מובן שברגע שאני גם לא יכול לעבוד במשרה מלאה בשנה-שנתיים הקרובות, זה יכול להסתדר מצוין".
איך הפועל אשדוד תיראה ביום אחרייך?
"אני רואה להם עתיד בהיר. אני משאיר פרויקט טוב לנלה מאטיץ'. הוא האיש הנכון בזמן הנכון, והוא ידחוף את הקבוצה עוד צעד קדימה. אני מאחל להם את כל ההצלחה שבעולם. אני אשאר אוהד מושבע של אשדוד. היחסים שלי הם מעבר למאמן ולמועדון. אשדוד עושה את הרענון שלה, אבל הבשורה היא שהקברניטים רואים שם תמיד במבט קדימה".
עד כמה קשה זה להיות כל כך אמוציונלי?
"אני יודע שאני לא פשוט לעיכול, אבל מחוץ לכדוריד אני אדם אחר. לא מתלונן על כלום בחיי. לא בעייתי. אבל שהג'וב שלי עומד על הפרק – אז כן, אנחנו צריכים לדבר ללא פילטרים. לומר הכל בפנים. ברגע שאתה נקי מבפנים, ואומר הכל – אתה אמיתי. יש אנשים שקשה להם לשמוע את האמת, אבל רק אנשים שהולכים איתה ממקום נקי ומאמינים בעצמם, מגיעים לתוצאות. אני יודע שהייתי מאוד אמוציונלי למשל עם השופטים. לפעמים זה קרה עם העוזרים שלי. עם קולגות. אני רוצה להתנצל בפני אנשים שנפגעו ממני. כן, לפעמים אני יותר רגיש, אבל זה גם מה שמוביל אותי להגיע לכל אימון ולכל משחק ולתת את המאה אחוז שלי – התשוקה והאנרגיות. הרגש והרוח סוחפים אותי להצליח בתפקיד שלי".
מסר לסיום.
"את המסר האחרון אמרתי אתמול במפגש הפרידה שעשינו בהפועל אשדוד. אמרתי לשחקנים, שבסופו של דבר, אנחנו כאן מפעל קטן, בתוך עולם כדוריד גדול, ואנחנו צריכים לעזור אחד לשני כדי לצמוח ולגדול כאן ולפרוץ את תקרת הזכוכית שלנו. את המסר שאני רוצה לאמן את נבחרת ישראל כבר אמרתי, אז כל מה שנשאר לי הוא לומר שלום. עוד נתראה. כרגע אני רוצה להגשים לילד שלי חלום, לקחת אותו למשל יד ביד לאיצטדיון של הכוכב האדום בלגרד. ליהנות איתו מחווית כדוריד, כדורסל, כדורגל. זה בהחלט יעלה לי חיוך כשנהיה ביציע – ונראה על המגרש מאמן ישראלי כמו ברק בכר מדריך אלופה סרבית. זה גאווה עבורי, וזה מאוד חשוב ליחסים הנפלאים שנוצרו דרך הכדוריד בין ישראל לסרביה. בסופו של דבר, אנחנו צריכים לתמוך אחד בשני, זה המסר שלי. נתראה, תודה רבה על הכל".
