זה היה מאבק ארוך, שרק אדם שעמד בפני סכנה גדולה על חייו, ושרד אותה, יכול היה לנהל. אבל לאחר 50 שנה, מהאירוע הקשה ששינה אותו ואת חייו מקצה אל הקצה, קיבל אבי (אלברט) שריקי, 70, מאשדוד את מה שנאבק עליו – הכרה כנכה צה"ל, כהלום קרב.
לפני שנספר על ההכרה, צריך להסביר מה הייתה הסיבה לכך. בשביל זה צריך ללכת 50 שנה אחורה, אל מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973. מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר (עד ה-24 באוקטובר. אחת המלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל, אם לא הקשה שבהן, בה היה חשש לכיבוש ישראל), ובאותו היום פרצו כוחות סורים גם למוצב החרמון. בקרב על החרמון הישראלי שנמשך כמעט יממה, כבשו הסורים את המוצב החשוב. הייתה זאת אחת מהמכות הקשות שידעה הארץ, החרמון נפל.
ב-21 לאוקטובר 1973 הוחלט לכבוש מחדש את החרמון. אבי (אלברט) שריקי היה בין הלוחמים שקיבלו את הפקודה לכבוש מחדש את ההר. הוא היה לוחם בגדוד 51 של גולני, הגדוד שנבחר לכבוש מחדש את החרמון והגדוד ששילם ברבים מלוחמיו. שריקי: "אמרו לנו גולני איבד את המוצב, גולני יחזיר אותו". שריקי, שכל שירותו הסדיר מאז התגייס בשנת 1970 היה בפעילות צבאית, אם בתעלת סואץ במצרים, אם בעזה ואם במלחמת יום הכיפורים, מספר: "היינו תשושים מהלחימה הארוכה. לא נתנו לנו דקה של מנוחה. אנשים לא שמעו מילה מהתדרוך ואנחנו הולכים לכבוש את המקום אולי הכי קשה, לטפס על ההר ולכבוש אותו, שם חיכה לנו קומנדו סורי וצלפים סורים שטבחו בנו. בדרך אנשים שאלו מה צריך לעשות כי היו כל כך עייפים שלא שמעו או הבינו את התדרוך. שמו לנו סרטים לבנים על הרצפה ואמרו צריך לתקוף פה. בנסיעה לכיוון החרמון אנשים החלו לברר מה אמרו. היה ברור לנו שחלק מאתנו לא יחזור משם בחיים, אבל את התדרוך לא הבין כמעט איש".
שריקי וחבריו מגדוד 51 של גולני החלו בטיפוס על החרמון, זה החל ב-21 באוקטובר לפנות בוקר. שריקי: "ספגנו אש צלפים. לידי אנשים נהרגו, ראיתי איך הם מקבלים כדור בראש, איך הם מדממים, איך אנשים נפגעים בכל גופם, ידיים, רגליים וזועקים. לקחתי חלק מהם על הגב ופיניתי, וכל זה תחת אש כבדה ואש צלפים".
בסופו של דבר אחרי יום שלם כמעט של לחימה שבו נפלו 55 חיילים צה"ל ועשרות נפצעו, הצליחו גם אלברט וחבריו להגיע אל ההר ולכבוש אותו. שריקי: "היינו בודדים שהגיעו אל המוצב. הסורים לא ידעו את סדר הכוחות שלנו והחליטו להיכנע. רבים מחבריי מתו ונשארו על ההר והכל מול עיניי".
אבל כאן מסתבר זה לא נגמר. לדברי אבי (אלברט) שריקי, איש לא חיכה להם בירידה מההר: "איש לא אמר אפילו תודה, בטח שלא דיברו איתנו". מדובר מבחינתו בטראומה קשה והוא אינו מבין כיום איך איש לא חיכה להסביר, לדבר. במיוחד אחרי המחזות הקשים שהם ראו במשך 24 השעות של הלחימה על החרמון. משם לדבריו ללא כל זמן מנוחה נוסף, העבירו אותו לג'וליס שם עבר קורס לנהיגה בטנק והחליף חיילי שריון ושם גם סיים את המלחמה. כל זה פגע בשריקי והותיר בו סימניו.
דוגמא לכך אפשר לקבל מיום העצמאות האחרון. כשכולנו חגגנו, הוא חיפש מקום רחוק מכל ההמולה. הכל בגלל הקרב ההוא: "בומים לא עושים לי טוב. כשיש באזור בו אני גר זיקוקים ופיצוצים, אני נוסע לאזורים שקטים בערבי העצמאות להתרחק מזה".
לאחר מספר שנים בודדות כאזרח, המשיך שריקי לצבא קבע בשנת 1977 ושימש כנגד משמעת של בית הספר לצניחה, חיל הנדסה ופיקוד דרום, וכן העביר מידי פעם מורשת קרב על כיבוש ההר לקבוצות שהגיעו. מבחינתו כך הנציח גם את זכר חבריו. בשנת 1996 השתחרר מקבע, וסיים את הפרק הצבאי שלו.
אבל אז החל ה"קרב" האמתי שלו. מאז היציאה לפנסיה, אבי (אלברט) שריקי, (שעלה לארץ ממרוקו בשנת 1955), פנסיונר של צה"ל, נלחם כאמור 17 שנה לקבלת הכרה של נכה צה"ל כהלום קרב. 17 שנה של תסכול אינסופי. עד לפני כחודש וחצי, אז הגיעה הבשורה – הודעה של צה"ל בהכרה בו כהלום קרב. (ראו צילום מצורף).
אבי (אלברט) שריקי: "לאחר 50 שנה אני שמח לבשר שהוכרתי כנכה צהל בדרגת 50% אחוז. במשפחה שלי קיבלו את הבשורה בשמחה והרגישו שאני נולדתי מחדש. האמת יצאה לאור ושמחתי מאוד שהמדינה שלאחר כל כך הרבה שנים שבעטו בהלומי הקרב, הכירו בנו. עכשיו לפחות יש קצת נחת מהמערכת וההרגשה של סיפוק".
