זה לא הולך להיות עוד יומן מסע או מדריך למטייל כמו שאתם מכירים. פשוט אשתף אתכם בחוויות שעברתי במהלך חמישה ימים של חופשה משפחתית בכרתים עם שני ילדים קטנים, ממש קטנים, ואתם כבר תקחו מכאן את הדברים שמעניינים אתכם ותשאירו את הדברים שפחות (תמיד יהיה מי שייקח גם אותם).

ראשית דבר
אז ככה לחופשה יצאנו שתי משפחות. בראשונה אני, אוסנת, אריאל (3) ואלון (3 חודשים). בשנייה זוג חברים עם ילדה בת 8. עכשיו נתחיל מההתחלה שזה בערך חודשיים אחורה. חיפשנו את היעד לחופשה המשפחתית השנתית, ואחרי שבשנה שעברה היינו ברודוס ומאוד נהנינו, החלטנו הפעם מעט לגוון ובחרנו בכרתים. אם כבר כרתים, חשבתי לעצמי, אז נלך על משהו מפנק, וכל הביקורות, ההמלצות והסיפורים הובילו אותי ל"כרתה מאריס". קלאב, 5 כוכבים, הכל כלול, בהחלט התחלה מבטיחה. סקירה קצרה של ה"דילים" שהציעו ספקי הנופש הישראלים, קצת הרתיעה בהתחלה עקב מחירים שנעו סביב ה-1,000$ לאדם (אם מחשבים גם ילדה בת 3), ועם כל הכבוד לפינוקים שחיפשנו זה היה קצת מוגזם. אז תוך כדי שאני סורק וסוקר אופציות אחרות, לרבות אי אלו הצעות מפתות בגרופונים כאלו ואחרים, החלטתי לבדוק כמה תעלה לנו אותה חבילה בדיוק ל"כרתה מאריס", אם ארכיב אותה לבד. את כרטיסי הטיסה מצאתי ב-400$ לאדם ועכשיו נותר לסגור את הפינה (הלא זולה) של המלון. הלכתי לחבר הכי טוב שלי בתכנון טיולים, אתר "אקספדיה", שגם הפעם לא אכזב. מצאתי לנו חדר ב-288$ ללילה, שבחישוב פשוט (4 לילות לחלק ל-3 אנשים בחדר) מעמיד את עלות המלון על 384$ לאדם ואם נוסיף את זה לעלות הכרטיס, יוצא 784$, 2900 שקל שזה סכום בהחלט סביר אם לוקחים בחשבון את התקופה וכמובן את המלון הנבחר.

לילה לבן
הטיסה נקבעה לשעה 5:10 בבוקר, פרט שמאוד שימח אותי בעת ההזמנה, כי זה אומר שיהיה לנו יום שלם בעת ההגעה לכרתים. רק בדיעבד הבנתי כמה שגויה ההנחה הזו, ואני אסביר. זה מתחיל מההכנות ליציאה מהבית, כשחושבים על זה, כדי להיות בשדה בזמן, צריך לצאת מהבית לא יאוחר מ-2 לפנות בוקר, שזה אומר אופרציה שלמה כשמדובר בנסיעה עם שני ילדים, שצריך להעיר אותם באמצע הלילה, להלביש אותם וכו', אבל זה עוד החלק הפשוט יחסית. לא משנה אם הם נמנמו קצת בדרך או לא, כשפוגשים את התורים האימתניים של אוגוסט בהמתנה לבידוק אף ילד לא נשאר אדיש. אז אחרי שעה ומשהו עברנו את הבידוק וגם את ביקורת הדרכונים וגילינו שיש לנו פחות מחצי שעה עד לזמן ההמראה, מה שאומר שהעלייה למטוס החלה, והדיוטי פרי ייאלץ להתגעגע אלינו עד לפעם הבאה. למרבה ההפתעה, הטיסה המריאה באיחור של 10 דק' בלבד וגם זאת עקב "עומס תנועה מעל ניקוסיה", אבל כשמדובר על טיסה כל כך קצרה, זה באמת זניח. מה שבכלל לא זניח זה זמן השינה שהופך להיות למועט ביותר, אז אם לא ישנתם בלילה שלפני, יש לכם גג שעה וחצי לישון במטוס, וזה בהנחה ונרדמתם לפני ההמראה.

הזול עולה ביוקר
הנחיתה הייתה חלקה, ולמרות שהשדה קטן ועמוס העניינים זרמו די מהר והיינו בחוץ תוך חצי שעה בערך. בין לבין, הסלולרי התחבר לרשת המקומית ואחת ההודעות שקיבלתי לשמחתי, הייתה על כך שאני משתמש בחבילת הגלישה שנותרה לי מהפעם הקודמת ולא ניצלתי עד תום. עכשיו נותר רק למצוא את הרכב השכור שלנו. הוואוצ'ר אומר שצריך לצאת מאולם מקבלי הפנים, לחצות את הכביש וזה שם. זה באמת היה שם. יחד עם עוד 200 חברות השכרה שאחת יותר קטנה מהשנייה, ודווקא שלנו תקועה אי שם בקצה השני של המתחם. אז התגלגלנו לנו עם המזוודות, עגלות וילדים, אל עבר דלפק קטן תחת סככה עם השלט "SUR-PRICE", במקום נמצאים בחור ובחורה צעירים, עם 2 או 3 מכוניות, אך שום זכר לרכב 9 המקומות שלנו.

"גוד מורנינג", אני אומר עם חיוך, עדיין מקווה כי הרכבים נמצאים פה בחניון הסמוך… עד מהרה הבנתי כי הרכב שלנו עדיין לא פה, ומכיוון שהזמנתי לשעה 10:00, עליי להמתין שהוא יגיע. מבט על השעון מראה 8:45, אז השארנו שם, בחשש מה, את המזוודות וחזרנו לטרמינל לחפש לנו איזה קפה ומאפה כדי להעביר את הזמן. הרכב כמובן הגיע באיחור, ובאופן לא מפתיע גם היה די מיושן, אבל מספיק גדול כדי להכיל את כל השביעיה ומטענה ולקחת אותה לטייל ברחבי האי היווני במהלך החופשה. ככה זה כשלוקחים את האופציה הכי זולה, אסור לבוא בתלונות אחר כך.

עיניים על הכביש
חבילת הגלישה אפשרה לי להפעיל וויז, שבישר על נסיעה קלילה של רבע שעה עד למלון. הדרך יפהפייה, לאורך החוף, מתפתלת בין צוקים ומפרצים ורק העייפות הייתה זו שגרמה לי להתרכז בכביש מאשר בנוף, עליו שמעתי מיושבי האוטו. למרות השעה המוקדמת יחסית, חדר אחד שלנו כבר היה מוכן, והחלטנו לשים בו את המזוודות של כולם עד שנקבל את החדר השני. נסענו לשם בשני טוקטוקים, האחד עם המזוודות והשני עם האנשים, נסיעה חביבה בשבילי כפר הנופש בין בתי אבן לבנים עם חלונות כחולים, עצי פרי וחמניות. אם לא היינו כל כך עייפים, בטח היינו מתלהבים.

בכניסה לבונגלו (כך נקרא החדר) הבחנתי שאמנם שמו מיטת תינוק לאלון כפי שביקשתי, אבל הייתה חסרה מיטה לאריאל. אז ביקשנו, ואמרו שמיד יביאו. בינתיים צלצול טלפון, כבר ידעתי מה הוא מבשר. "אדון צויק, הבנו שביקשת להוסיף מיטה לחדר ורצינו ליידע אותך שזה בתוספת תשלום". אמרתי שאגש לקבלה לדבר על זה וניתקתי. בינתיים גילינו שיש בריכה מקסימה ממש קרוב אלינו והתחלנו לנצל את ה"הכל כלול" עם כוסות ברד ואייס קפוצ'ינו, לפני שעלינו חזרה לאזור הקבלה.

אבות אכלו בוסר
"אני מצטער אדוני", אמר לי פקיד הקבלה מנוליס, "זו מדיניות המלון ואתה צריך לשלם תוספת של 60 יורו ללילה". כמובן שלא עזרו כל ויכוחים וכל ההסברים שאלון הוא בן 3 חודשים, לא אוכל, לא שותה ולא נכנס לבריכה והסכמנו שלא להסכים. "תרדו לאכול צהריים", אמר מנולי, "כשתחזרו לקחת את המפתח לחדר השני, תהיה לי תשובה סופית בשבילך". המפגש הראשון עם חדר האוכל היה סביר. אולי הייתה זו העייפות הרבה, אולי עצם העובדה שארוחת הצהריים היא הכי פחות מבוקשת והכי פחות מושקעת, אבל מה שבאמת עניין אותי זה לשים את הראש על כרית ולישון. קיבלנו את המפתח לחדר השני ואז הגיע מנוליס "תשמע", הוא אמר, "אתה לא מוכן לשלם 60 יורו ללילה וזה בסדר, אנחנו נחייב את 'אקספדיה' והם ישברו איתך את הראש". מבחינתי העניין נגמר והחופשה יכולה להתחיל, לא לפני שאצלול לשנת צהריים מפנקת והכרחית.

"אבא, נו קום כבר, אני רוצה ללכת לבריכה!", לקח לי כמה שניות להבין איפה אני ועל איזה בריכה מדובר, אבל לראות אותה כבר עם בגד הים של דרדסית עומדת לי מול הפרצוף, כבר העלה חיוך על פניי. השעה הייתה כבר 17:00, השמש כבר לא חזקה אבל המים עדיין חמימים, אחלה תנאים להעביר שעה בכיף עם גיחות קלות לבר הקרוב. התקלחנו והתארגנו לצאת לארוחת הערב, כשבדרך עשינו סיבוב להכרת המלון. רק בהמשך גילינו שבעצם לא ראינו כלום.
את הערב הראשון סיימנו עם כוס יין במרפסת החביבה שלנו, יין לא רע בכלל בהתחשב בעובדה שהוא נמזג חופשי. נכנסנו למיטה עייפים ובסיכומו של עניין גם מרוצים.

קח מקל, קח תרמיל
לאחר ארוחת הבוקר (העשירה!) שמנו פעמינו לעבר הרקליון, שם באזור הנמל והמדרחוב שעולה ממנו בילינו את המחצית הראשונה של היום. הגלים המתנפצים אל הרציף בשילוב הדוכנים הפזורים בכל פינה הוסיפו לאווירה האותנטית של עיר נמל עתיקה. כשסיימנו במעלה המדרחוב הארוך, החלטנו כי הנשים והילדים יחכו שם, ואנו הגברים נלך להביא את האוטו, כדי לחסוך מהם את ההליכה. אז גילינו שמרפי חי וקיים גם ביוון, והוויז שלי החליט שהוא לא רוצה להתחבר. אין בעיה, אמרתי ושלפתי את המפה שקיבלתי עם השכרת הרכב. הרי סמטאות צרות, רכב גדול ורחובות חד סטריים זה משהו שאני עושה כל יום. אז, בפעם הראשונה פספסתי את הפנייה, פספסתי אותה גם בפעם השנייה, ובפעם השלישית כבר הרגשתי בבית והגעתי בדיוק לנקודת המפגש עם החלק היפה יותר של המשפחה. מה היינו עושים בלי וויז?

אחרי מנוחת צהריים קלה וארוחת ערב מדהימה במסעדה האיטלקית המעולה שבמלון, יצאנו רגלית לכיוון מרכז העיירה חרסוניסוס, שזו בעצם טיילת חוף לאורכה פזורים עשרות ברים, חנויות, מסעדות ומועדונים. גם כאן העייפות הכריעה, וכשאריאל החליטה שאפילו לשבת לי על הכתפיים זה יותר מדי, עשינו פניית פרסה למיטה.

מאות קילומטרים, מאות שנים
ביום שלישי השכמנו קום, כי היעד שלנו להיום, חאניה, נמצא במרחק של כמעט 200 ק"מ ושעתיים וחצי נסיעה, כך לפחות על פי הוויז. הדרך ארוכה ומפותלת. חלקה לאורך החוף עם נופים מרהיבים וחלקה פנימי, בין הרים וכפרים. פעם בקושי נתיב אחד ונהגים שעוקפים תוך חציית קו לבן רציף, ופעם שלושה נתיבים בכביש מהיר ומודרני. אחרי שלוש שעות וחצי, שכללו הפסקה קצרה לפיפי והתרעננות וכן מעט עומסי תנועה בחאניה עצמה, מצאתי חנייה לפי הזמנה במקום הכי מבוקש בעיר. מספר צעדים משם כבר היינו ממש בעיר העתיקה, על סמטאותיה הקסומות והסבוכות המציעות למבקרים בהן שלל חנויות מזכרות וחפצי אומנות כמו גם מסעדות משובחות ובתי קפה קטנים ואופנתיים. הלכנו לאיבוד במבוך האינסופי הזה, כשלפתע הובילה אותנו אחת הסמטאות לנמל הונציאני העתיק, שם החלטנו לשבת באחת המסעדות רק כדי לשתות משהו ולתת לילדים לנשנש קצת צ'יפס ופיצה. המשך הטיול הוביל אותנו לבית הכנסת "עץ החיים". לא חיפשנו אותו וכלל לא ידענו על קיומו, אבל כשראינו את שלט ההכוונה בעברית ברור היה לנו שלשם אנו הולכים.

בית הכנסת עצמו הוקם בשנת 1487 והוא למעשה בית הכנסת היחיד ששרד בחאניה, בה הייתה קהילה יהודית קטנה בת כמה מאות אנשים, שרובם הגדול נלקח על ידי הנאצים באוניה שטבעה בדרך למחנה ריכוז בפיראוס בשנת 1944. בית הכנסת עמד נטוש ב-50 השנים הבאות עד שהחלו עבודות השיפוץ והשיקום שלו, והמזוזות נקבעו מחדש בשנת 1999, מאז הוא פעיל בעיקר בערבי שישי וחגי ישראל.

הדרך חזרה הייתה מהירה יותר, ולקחה בדיוק שעתיים וחצי, כך שהגענו בזמן לארוחת הערב שהזמנו במסעדת הבשרים שעל שפת הים במלון, שם נהנינו מ"על האש" ברמה הגבוהה ביותר, ולמי שתוהה, כנראה בגלל כמות הישראלים הגדולה, יש נוכחות משמעותית לעוף, הודו, כבש, בקר ואפילו דגים. את הערב סיימתי עם התגלית המרעישה כי חבילת הגלישה שלי הגיעה לקיצה ומעתה עליי להסתדר עם הרשת האלחוטית של המלון. נו טוב, גם ככה נשאר לנו עוד יום אחד…

בנופש צריך גם לנוח
את היום האחרון של הנופש בחרנו לבלות במלון וליהנות מהמתקנים שלו. מגלשות מים לילדים, בריכות, ג'קוזי וטבילה בים הם רק חלק מהדברים שהספקנו. תארו לכם עוד כמה דברים לא הספקנו… כמובן שלא ויתרנו על מנוחת הצהריים המסורתית ובערב החלטנו לשוב להרקליון לעשות קצת שופינג, רק חבל שהגענו למקום ב-20:00, כשחצי מהחנויות סגורות והחצי השני נסגר ב-21:00, אז עשינו סיבוב זריז בזארה, ממנו נהנתה בעיקר אריאל, והמשכנו למדרחוב שם ישבנו לארוחת ערב קלילה, באחת מהמסעדות הרבות במקום. היה טעים והמחירים סבירים בהחלט. רגע, בכלל לא שאלתם איך הגענו לשם בלי וויז! אז ככה, בהלוך עוד הייתי אמיץ ואפילו ניסיתי דרך חדשה, בכביש הישן (והמקסים) להרקליון, שם כבר אמרתי לכם שאני מרגיש בבית ודי מהר מצאתי את המקום. בחזרה, כשכבר היה חשוך, נסענו עם האינטואיציה, שהובילה אותנו למלון בלי להתברבר יותר מדי בדרכים. ככה, כמו פעם כשהיינו מסתכלים על השלטים.

סוף דבר
הגענו הביתה עייפים (אחרי שקמנו ב-5:45 לטיסה של 9:20) אך מרוצים. בכל זאת, נופש עם שני ילדים קטנים זה לא פיקניק, אבל הסך הכל בהחלט היה מוצלח ומספק. יחד עם זאת, ישנם מספר דגשים שכדאי לשים אליהם לב:
אל תפחדו להזמין באינטרנט. זה לרוב יוצא יותר זול, משמעותית. בטיסות ליעדים קצרים, אל תיקחו טיסת בוקר! אחרי לילה לבן, לישון שעה במטוס זה משהו שמשבש את כל היום. עדיף לטוס בצהריים/אחה"צ ולהגיע רעננים. אם משכירים רכב, עזבו רגע את עניין המחיר, לכו לחברות ההשכרה הגדולות והמוכרות.

דאגו לחבילת גלישה לסמארטפון שלכם. לא רק בשביל להעלות תמונות לאינסטוש, זה עוזר לא רק בניווט אלא גם במציאת מידע רלוונטי על מקומות בהם אתם מטיילים. אין לכם קליטה או חבילת גלישה? תסמכו על החושים שלכם. כמה לאיבוד כבר תוכלו ללכת?
בהזמנת החדר ציינו מראש את מספר הילדים והגיל שלהם. אם בכל זאת החלטתם "להבריח" תינוק, אל תספרו על זה לקבלה.

צאו לטייל! גם אם זה אומר לוותר על ארוחה או שתיים של "הכל כלול". אין תחליף לצבירת חוויות חדשות ממקומות חדשים.

והכי חשוב, כשנוסעים עם ילדים, לא משנה כמה תישנו צהריים, בלילה לא יהיה לכם כוח לעשות כלום…