את יתר קשקושיה כבר לא שמעתי. המילים הפכו לרעשי רקע שצרמו לי באוזן. היה לי ברור שהיא מקשקשת את עצמה לדעת בכדי להגיע לשורה התחתונה שמביאה את "בעיטת הדרך" שלי. היה ברור שהצורה שהיא מדברת על פרידה כל כך מלאת החלטיות מצידה, שהיא מגובה ברוח גבית, או במקרה הזה ברוח גברית. יענו "המלך מת", יחי המלך החדש…"….נו הלכה עם אחר, מה לא הבנתם?
טוב זו אשמתי. היה ברור לי שאסור לחזור למקום שכבר לא הייתי רצוי בו פעם אחת לפחות. אתם יודעים מה אומרים על מראה שנשברה – כמה שתדביק אותה היא לא תחזור להיות אותה מראה. ניסנו, ניסיתי יותר נכון, לשמור על האהבה שהגיעה אליי אחרי 20 שנות בדידות של שסתומי הלב בכל הכח, ואולי שם הבעיה. בכל פרידה נכנסו עוד אחרים ואחרות והקשר שנותק התמלא כל פעם בעוד ועוד מכשולים. הייתי צריך להגיד מזמן שניסיתי, נגמר. הלאה.
וזה הכי חשוב ההלאה. נכון, זה קל להגיד, מי כמוני יודע, אבל גם אם קשה, צריך להמשיך. חובה. אין ברירה. העובדה שנסגרה, או נטרקה בכל הכח בפניכם דלת אחת, לא מלמדת שאין מישהו אחר מהצד השני של "הדלת" שמחכה לכם. אותה דלת שנסגרה, עוד זמן מסוים תפתח עבורכם או שאתם תפתחו אותה עבור הבאים בתור. זה בדוק. לכל תרופה מתרגלים יקירותיי ויקירותיי, גם אם זה נגמר בצורה הכי צורבת שאפשר ועל חשבון הגאווה והכאב האישי שלכם. אבל מה שמחזק היא תמיד העובדה שהייתם כבר שם, ואתם ידועים שמתישהו מעבר לדלת ההיא שסגרו לכם על הפנים, בלי רחמים, יבוא מישהו ויהיה עבורכם חוף להינצל בו.
העניין הוא איך להסתכל על הדברים. העניין הוא על איזה צד של הדלת אתם מסתכלים. אם אתם מסתכלים על הצד שנטרק בפניכם הרי שזה יגרום לכם לסבל לא קטן וכל הזמן תשמעו את "הטריקה" במוחכם וכן, גם בנפשכם. אם תסתכלו על הצד שנטרק בפניכם תמשיכו לראות את האדם שטרק את הדלת הזו. תרצו ממנו עוד, תחשבו איך אפשר לשכנע אותו אולי בכל זאת לתת חרך קטן של הזדמנות. זה לא יקרה. סורי. גם אם יקרה, זה יעלה לכם בהרבה מאוד מכבודכם ומתעצומות הרגש שלכם…ובסוף מה? זוכרים את המראה שהדבקתם שוב ושוב…? אז תאלצו לאסוף את השברים פעם נוספת…או אם כבר בדלת עסקינן, אז תחטפו אותה שוב בשיא הטריקה, בלי כל היסוס, מול עינכם המשתאות, אבל לא מופתעות. למזלכם יש גם אבל. רוצים לדעת מהו? תתאמצו לקרוא עוד קצת…
הנה התאמצתם. האבל הוא שאם רק תבחרו להסתכל על הצד השני של הדלת, הצד שמכניס פנימה אליכם ולא מרחיק אתכם מהאחרון או האחרונה, שם טמון הפתרון לכל דבר. מניסיון בכל 55 (וואלה עוד מעט 55 פיייי. כמה אני נאה לגילי) שנות חיי, בכל פעם שהתעקשתי להישאר מול הדלת הטרוקה, זה רק עלה לי בבריאות שלי…ולפעמים גם יותר מזה, מאיבוד עצמי…אבל בכל פעם שהעזתי להגיד נגמרועברתי לצד השני של הדלת, הצד הפתוח עבורי, תמיד זה הסתיים במציאת מישהי חדשה שפשוט כנראה "חיכתה" לי עד שאבין שאת הדלת שטרקו בפניי כדאי מאוד שאחליף בדלת אחרת…כזו שלא רוצה שאצא ממנה…
