83 שנה והיא עדיין מתגעגעת לאמה שלה. בגיל 94 היא מוציאה מתוך נשמתה את "השלום האחרון לאמא".
מגדי אונגר היא שורדת שואה בת 94 שנולדה בכפר קטן בהונגריה וגדלה עם הוריה ושתי אחיות. כשהגרמנים פלשו למדינה בשנת 1944, היא מעידה על עצמה כילדה מאושרת. למדיי. עוד טרם יותירו זוועות הפלישה להונגריה חותם בל יימחה בנפשה הצעירה, ראתה מגדי הקטנה כיצד שמשות החנות שבבעלות הוריה מתנפצות לרסיסים בליל הבדולח, בשנת 1938. ליתר דיוק בליל ה-9.11.1938 היא מתארת את כל שעברה בספרה החדש – שלום אחרון לאמא – עליו היא שקדה וכתבה במהלך 15 השנים האחרונות, ואשר הושק בדיוק בליל אותו התאריך ה-9 בנובמבר 2021, במוזיאון המורשת בית העדות שביישוב ניר גלים, בו מתגוררת מגדי.
מגדי מספרת: "אירוע קשה מאוד וטראומטי קרה בחורף שבין 1938 ל-1939. אנחנו היינו רגילים ללכת למעיינות חמים בכפר בארנד, כעשרה קילומטרים מהבית שלנו, לשבוע ימים. באותו חורף, כשהייתי שם עם אבא במשך יום או יומיים, שיגרה אלינו אמא ידיעה שנבוא הביתה מיד". אירועי ליל הבדולח בגרמניה הגיעו גם אליהם בגל של אלימות. היא ממשיכה: "כאשר הגענו הביתה ראינו מחזה נורא: כל חלונות ביתנו שפנו לרחוב הראשי, כולל חלונות החדר שלי, היו מנופצים . זו הייתה הפעם הראשונה שחווינו פגיעה אלימה כזו. היינו המומים ושבורים".
מיד לאחר שנכנסו הנאצים להונגריה, נלקחה המשפחה של מגדי לגטו נויטבאורט. המלחמה כבר התקרבה לסופה, והנאצים רצו לסיים את המלאכה כמה שיותר מהר. זמן קצר בלבד שהתה המשפחה הקטנה בגטו, לפני שהועלתה על הרכבת מזרחה.
מגדי, אז בת 16, זוכרת היטב את הנסיעה שארכה ימים ארוכים ברכבת הצפופה והחנוקה, בקרונות משא המיועדים לבהמות. כאשר נפתחו הדלתות באושוויץ, ביקשה ממנה אמה לראות מה עם הסבא שהוכנס לקרון אחר. "לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם", היא מעידה בקול רועד. "הקהל כנראה דחף את אמא שלי ואחותי קדימה כשהלכתי לחפש את סבא שלי, וכשחזרתי למצוא אותן – הן לא היו שם יותר. את אמא ואחותי שלחו לצד שממנו איש לא חזר. גם אני ואחותי הגענו לאס-אס. הוא שאל אותי בת כמה אני, אבל לא הצלחתי לענות. הייתי כל כך מפוחדת ומבולבלת מכך שלא מצאתי את אמא שלי. אני לא נפרדתי מאמא שלי. לא קיבלתי ממנה את החיבוק האחרון, את המבט, את החיוך, משהו – שתהיה לי צידה לחיים. היא פשוט נעלמה לי".
חברה בת אותו הכפר שקלטה את המצוקה שלה, צעקה לעברה: "בואי לכאן". באופן מפתיע, היא מספרת: "נתנו לי לגשת אליה. ניגשתי אליה ועמדתי עם אלה שנדונו לחיים. הכניסו אותנו לאולם גדול שלא היה בו כלום לבד מכמה מתלים. החיילים הגרמנים צעקו עלינו בצעקות נוראיות להתפשט, להישאר רק בנעליים. אף אחת לא זזה. אף אחת לא האמינה שצריך להתפשט. היו שם נשים מבוגרות וצעירות כמוני. וכשראו שאנחנו לא מצייתות, הכניסו פנימה בחורים יהודים במדי פסים, שמרו לנו בשפה עדינה וביידיש שאין לנו ברירה. התפשטנו והבנו את תפקידם של המתלים הקטנים. הם הורידו מאיתנו את כל השיער מכל הגוף, וזרקו עלינו בגד ישן. לאחר מכן לקחו אותנו לצריף שלנו. שוב הכניסו אותנו לאולם גדול, אבל מלא בכל כך הרבה בני אדם – שלא נותר מקום. בקושי רב הצלחנו לשבת. וכאשר הגיע הלילה והעייפות גברה נאלצנו לישון כך שכל אחת שמה את הראש בישבן של השנייה".
למחרת בבוקר קמו האסירות לשחר קר מאוד. מגדי ועשרות הנשים שהיו איתה, חלקן מבוגרות וחלקן ילדות, פנו למפקדת היהודייה שלהן: "שאלנו אותה מה קרה ליקרים שלנו. היא אמרה: 'הביטו אל הארובות – כבר אתמול הם יצאו דרכן'. ואף אחת מאיתנו לא הייתה מוכנה להאמין לה".
באושוויץ לא היה זמן לאבל. "מהר מאוד למדנו שאסור להתלונן, כי כל מי שהלכה למרפאה מעולם לא חזרה. הנאצים עשו הכול על מנת לבייש אותנו. בקושי אכלנו; איבדנו את המחזור החודשי שלנו".
פעם בשבוע עשו להן סלקציה – מי לעבודה ומי להשמדה. "אם יש משהו שמלווה אותי תמיד", נזכרת מגדי בפנים נפולות, "זו ההשפלה שחוויתי, שעשו הכול על מנת לבייש אותנו כשהיינו עירומות".
חודשיים וחצי אחר כך נשלחה מגדי מאושוויץ לבית חרושת בגרמניה, שבו נאלצה לעבוד שעות ארוכות בתנאים קשים מאוד. "היה לנו מפקד אכזר שהרביץ לנו בצורה נוראית". באפריל 1945 הבינה מגדי כי המלחמה עומדת להיגמר: "אני זוכרת שמפקד המחנה שלנו עשה מסדר גדול, ואז אמר שהמלחמה עומדת להסתיים, אבל לא עבורנו. הוא אמר: 'אנחנו נדע תמיד את המקום והזמן כיצד להשמיד אתכם'. ואז החליטו להוציא אותנו לצעדה שקיבלה לאחר מכן את השם הנוראי 'צעדת המוות'".
"מי שלא יכול היה להמשיך ללכת וישב בצד הדרך, מצא במהירות את מותו", מספרת מגדי שהייתה אז בת 17. "החלטנו, כמה נשים ובנות שהתיידדתי אתן, שאנחנו לא מקשיבות לגרמנים, ובורחות. החלטנו להתחבא במהלך אחת העצירות. הצעדה הייתה אמורה להמשיך בבוקר, ואנו לא יצאנו עד הצהריים. כשיצאנו ראינו מולנו חיילים רוסים – הבנו שאנחנו משוחררות".
ממשפחתה של מגדי לא נותר זכר – איש מבני משפחתה לא שרד. בודדה היא החלה במסע עלייה לארץ ישראל, במסגרת ההכשרה של תנועת הנוער "בני עקיבא". בארץ היא התיישבה במושב הדתי השיתופי ניר גלים, ליד אשדוד. "הגשמתי את החלום שלי כשהגעתי לישראל, והתחתנתי.
כיום היא אם לארבעה, סבתא לעשרה נכדים וסבתא-רבתא ל-16 נינים. לאחר השואה היא חזרה לאדמה הארורה ההיא כדי לסגור מעגל. "כשחזרתי לראשונה לפולין, לאחר השואה, התרגשתי מאוד כשהגעתי לאושוויץ. אני זוכרת שעמדנו שם על הרמפה, ואני הרגשתי כאילו אני פוגשת את אמא שלי מחדש. אמרתי לה: 'אמא, אני כאן, והתלבשתי יפה לכבודך. באתי להגיד לך את אותו ה'שלום', מה שנבצר ממני לומר לך באותם ימים, כאשר לא ידעתי שנצטרך להיפרד ברכבת".
