הסיפור החל עוד בטרם נישואיהם של בני הזוג, כאשר הבעל אסף גור כלבים נטוש, והעביר אותו לאחותו. לימים, ערכו בני הזוג מספר ביקורים בביתה של האחות, שאליהם התלווה גם בנה של האישה מנישואים קודמים. מביקור לביקור ניתן היה להבחין כי מתפתחת מערכת יחסים חמה בין הילד לכלב, ובשל כך, הוחלט להעביר את הכלב לביתם של בני הזוג.
האישה ביצעה הליך מסודר של רישום והעברת בעלות על הכלב, ושמה הוא זה שנקוב על השבב האלקטרוני שהוחדר לגופו של הכלב. לימים, נולד לבני הזוג בן משותף, וגם הוא נקשר עד מאד לכלב. אלא שהאידיליה המשפחתית לא החזיקה לאורך זמן, ונישואיהם של בני הזוג עלו על שרטון. עקב טענות האישה על אלימות מצד הגבר, הוצא נגדו צו הרחקה והוא עזב את ביתם המשותף. במשך שמונת החודשים שבהם נותר צו ההרחקה על כנו, הגבר כלל לא התעניין בגורל הכלב, לא שאל לשלומו ואף לא ביקש לראותו.
חרף כך, הדבר לא מנע ממנו באחד הימים, כשהחזיר את בנם המשותף לבית האם, לבצע מחטף ולהעביר לרשותו את הכלב בטענה, ש"התגעגע אליו". על פי הבקשה, לא הועילו תחינותיה הרבות של האישה וגם לא הסבריה, כי בנם הקטן, שמאוד קשור לכלב, לא חדל מלבכות. בשל החטיפה, לכאורה, אותה ביצע הבעל לכלב, פנתה האישה לעזרתה של עו"ד עינבר לב, אשר הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה הדחופה למתן 'צו עשה' – במסגרתו ביקשה להשיב אליה את הכלב ולקבוע, כי יישאר בבעלותה הבלעדית.
במסגרת הבקשה נטען כי האישה היא זו שטיפחה את הכלב, והיא זו שהוציאה אותו לטיולים יומיומיים, והיא זו שלקחה אותו לטיפולים רפואיים ודאגה למזונו ולכל מחסורו. לעדות האישה, הגבר נותר אדיש לכלב, נהג להתעלם ממנו במפגיע, התייחס אליו כאל קישוט, ולעיתים קרובות אף נהג בו באלימות.
לדברי האישה, הבעל הרבה לבעוט ולהשליך חפצים לעבר הכלב, והאישה מצאה את עצמה פעמים רבות מגוננת בגופה על הכלב מפני זעמו של בעלה. על כן, לדבריה, ברור הוא שהבעל משתמש בכלב כאמצעי סחטנות נגד האישה, ולו רק בשל כך יש להורות, כי הכלב יושב לאלתר לאישה, ויוותר בחזקתה.
בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, נקבע, כי "לא יחזיק אדם כלב שגילו עולה על שלושה חודשים, אלא אם כן ברשותו רישיון בר תוקף להחזקת הכלב, שהנפיקה הרשות המקומית שבתחומה מתגורר דרך קבע בעליו של הכלב". לפיכך, טוענת עורכת הדין, לא יכולה להיות מחלוקת, כי במקרה זה המבקשת היא בעליו הרשומים והחוקיים של הכלב. לדבריה, אמנם רישום הבעלות אינו תנאי בלעדי להוכחת בעלות על הכלב, אך עצם הרישום מלמד על לקיחת האחריות על בעל החיים, הן ביחס לזכויות והן ביחס לחובות. לדבריה, הבעל לא יכול לדרוש מצד אחד 'זכויות', ומנגד לא לשאת בחובות הנובעים מבעלות על הכלב.
בסיום הבקשה נטען, כי טובת הכלב היא להישאר בחזקת האדם אשר חס עליו, מטפל בו ומקדיש לו את כל עולמו, וזוהי רק המבקשת.
לנוכח הגשת הבקשה המנומקת לבית המשפט לענייני משפחה, מיהר הגבר להחזיר את הכלב לבית האישה, והדיון בבקשה בוטל.
